יש הרבה בדיחות על ההבדלים בין כלבים לחתולים. אחת החביבות עלי היא:
"כלב רואה אותך מוריד אותו, מאכיל אותו, דואג לו לבית ומקלחת - וחושב שאתה אלוהים. חתול רואה אותך מאכיל אותו, דואג לו לבית, מנקה לו את הארגז ומסרק אותו - ובטוח שהוא אלוהים."
כל חיי היו לי כלבים, חתולים ומכוניות, ובדרך כלל את שלושתם יחד. אך למרות שגם לרכב צריך לדאוג, הרי שבניגוד לחיות המחמד, הוא שם כדי לשרת אותי, לא כדי לשרת אותו. אבל איפה בדיוק עובר הקו בין השניים? מתי דאגה לאוטו הופכת להשתעבדות לו?
אני, למשל, נמנה על האנשים ששוטפים את האוטו בעצמם ומשקיעים בזה שלוש שעות ביום שישי. מכיוון שהדבר איננו פוגע בשום תכנית או התחייבות אחרת, ומכיוון שאני מוצא את ההתעסקות מרגיעה, תרפויטית ממש, אני לא רואה בזה השתעבדות. ויותר מזה, השטיפה מחזקת את הקשר בין בעלים לרכב, מאפשרת לו לגלות מקרוב כל קימור, לשים לב לפרטים הקטנים. כמו ההבדל בין לראות מאסטר–שף בטלוויזיה לבין לשבת במסעדת שף וממש לאכול את המנות.
אלא שהשטיפה גם גורמת לי לשים לב לכל שריטה באוטו, כל נגיעה. כל צלקת שהשאירה אבן שניתזה מהכביש או דלת שפתח בחוסר אכפתיות הדביל שחנה לידך. ואני מוצא עצמי נזהר, מחפש חניות בין עמודים או חניות פינתיות. וההשתעבדות מתחילה להרים שוב ראשה. אבל מעולם לא ויתרתי על נסיעה עם הרכב. מקסימום חניתי קצת יותר רחוק. זה טוב לכושר, לא?
ומה זה לעבור את הגבול, מבחינתי, ולהשתעבד לאוטו? לא ללכת לים כדי שלא יכנס חול לאוטו. לא לאכול באוטו כלום כדי שחלילה לא יפלו פרורים על המושבים ולא להיכנס לאוטו עם בגדים מיוזעים כדי שלא יישאר ריח. ואלו לא דברים דמיוניים - בכולם נתקלתי במציאות. וכן, אם אני צריך לקחת את הכלב או החתול איתי לאנשהו - אני אעשה את זה ברכב שלי, ולעזאזל השערות. פורשים סדין על המושב האחורי, ועם השאר מסתדרים. כאמור - הרכב צריך לשרת אותי, לא אני אותו!
ועכשיו, ברשותכם אקפוץ לנושא אחר - ותיכף תבינו שגם הוא קשור לאותו עניין. מכוניות פתוחות.
אודה ולא אבוש - אף פעם לא ממש הבנתי את הקטע. נסעתי במכוניות פתוחות, ולא הצלחתי להבין על איזה "חופש מושלם" מדברים. מקבלים ביותר כסף יותר משקל, יותר רעש - ופחות יכולת דינאמית. אז מה הקטע? התהיות הללו, שאולי אני מפספס משהו, כמו גם העובדה שמכר מכר מכונית פתוחה בדיוק כשלי התחיל "לגרד" לקנות מכונית חדשה, גרמו לי לשקול ברצינות קניית מכונית כזו. ב.מ.וו 120 פתוחה משנת 2010. אולי חיים משותפים איתה יגלו לי עליה - ועלי - דברים חדשים? אבל לפני שאני מחליט, הרמתי טלפון לסוכנת הביטוח שלי. אני מבוטח נוח מאוד - גר בת"א, נהג מבוגר ויחיד עם 3 שנים ללא תביעה - והרכב שווה במחירון כ–100,000 שקלים. פחות ממשפחתית ממוצעת. לכן נדהמתי כשהביטוח המקיף הכי זול שמצאתי היה בעלות של 9500 ש"ח כמעט 10% ממחיר הרכב! בדרך כלל המחיר של ביטוח מקיף לרכב הוא סביב 4%-5%, אפילו פחות. ורגע, חכו, עוד לא שמעתם את המשפט הבא שאמרה לי סוכנת הביטוח: "...וזה לא כולל את הגג! נזק לגג זו השתתפות עצמית של 25,000 שקלים" (עשרים וחמש אלף שקלים, אין פה טעות הקלדה) ועל זה נאמר WTF?!
צילום: מנהל לזו כבר אפשר, אולי אפילו כדאי
ואיך כל זה מתחבר לנושא ההשתעבדות לרכב? פשוט. עד היום לא נרתעתי לנסוע עם האוטו מחשש לנזק. גנבו לי כבר סמלים מהאוטו (בעלות של 1000 שקלים! אני כבר לא בטוח מי הגנבים האמיתיים...), אבל זה לא היווה מעולם שיקול בהחלטה לצאת מהבית לסרט או מסעדה. אבל 25,000 שקלים השתתפות עצמית אם מישהו יחליט לחתוך לי את הגג, סתם, כי משעמם לו או כי הוא מקנא? מזה כבר קשה להתעלם... זה כבר משהו שעלול לגרום לי להשתעבד לאוטו - לנסוע במוניות או לארגן שיאספו אותי כדי שהאוטו ישאר בחניה, או לשבת במסעדה מתוח, חרד לאוטו שהשארתי בחניה. ומה שווה אוטו עם גג פתוח ותחושת חופש אם אני פה והגג שם?
יש סדר בעולם הזה: עצמים דוממים נועדו לשרת יצורים עם דופק, ולא להפך. למרות שאני אוהב להשקיע תשומת לב באוטו שלי, אני לא מוכן שיכתיב לי מה ואיך אעשה. תחושת חופש אמיתי מושגת כשיש לך פחות דאגות, לא יותר!
אז בסוף בכל זאת קניתי את ה–BMW - מי שרוצה לברך אותי לכבוד גיל 40 שנמצא מעבר לפינה, מוזמן...
