שבת בבוקר. האישה ישנה, הילד בטח עוד מעט יתעורר. מי שאמור היה להצטרף אליי לרכיבה דפק ברז. הילד שלו כבר ער אחרי שדאג לעשות להורים שלו "גוד-טיים" כל הלילה. הנוהל הרגיל – ביקור בבתי חולים, המתנות מורטות עצבים וילד שממש אבל ממש לא מרגיש טוב. כיף. כך שמצאתי את עצמי מתכונן לצאת לדרך לבד - אין לי שום דבר על הראש לשעות הקרובות, ואני יכול לפתוח קצת את הראש, הריאות והגז.
טוב, נו, אולי לא את הגז. קאסטומים הם מלכתחילה לא כלים שמעודדים אותך לדבר מהירות, ובטח שלא הקאוואסקי הזה, שלמרות נפחו המכובד הוא מוגבל הספק ומתאים לרישיון A1. אבל לא רק ההספק דל, גם המחיר כזה (65,000 שקלים) - ונראה כאילו קאסטום גדול מעולם לא היה זמין יותר. ואם נחזור לעניין הגז, יש כאן 47 כ"ס שאמורים להזיז 254 ק"ג – לפני רוכב. לא בדיוק אופנוע דראג, בלשון המעטה.
צילום: אריאל אלסיבוני
אבל זה לא מעניין אותי עכשיו. כביש גהה ריק כמעט לגמרי, מכוניות בודדות מנקדות את האספלט השחור, השמש מעל מחממת בדיוק כמה ואיך שצריך, ואני שולח ידיים ורגליים לפנים מתמסר לתנוחת הרכיבה האופיינית לז'אנר. על הכביש הזה ועם אופנוע כזה – אין ממש למה למהר. המהירות נקבעת סביב מה שמותר בחוק, שזה גם בדיוק הגבול שבו הרוח לא מציקה יותר מדי. העיניים על הכביש אבל המחשבות בראש רצות: כמה זמן יצטרכו היצרנים היפנים לייצר קאסטומים בכדי לא להקרא "חיקוי לדבר האמיתי", לדוגמא. מחשבות יש, תשובות כרגע עדיין לא. ה-VN מרגיש עגול מאוד, ידידותי מאוד בהשוואה למפלצות של מילוואקי.
זמן ההיכרות הנדרש אפסי. אין בעיה לתפעל את האופנוע הזה ולעשות איתו מה שבא לך מהשניה שעלית עליו. אבל מתוך הידידותיות הזו גם עולה חוסר. כבר עכשיו די ברור שאין לו את הכריזמה שיש להארלים. מצד שני, ברמת המחיר הזו, הארלי יכולים להציע לך רק את הסטריט - שלא מיוצר בארה"ב ולא ממש נאמן למורשת של היצרן הוותיק .
צילום: אריאל אלסיבוני
עדיין עם הפנים לכיוון דרום. ה-VN מסמן 'וי' על הדברים שקאסטום חייב. מעבר למראה הבסיסי יש כאן גלגל אחורי יצוק, בולם אחורי נסתר (לקבלת מראה דמוי הארד-טייל) ומנוע ווי-טווין. מעבר לאלו זה כלי בסיסי למדי, אין שום אביזר לספר עליו ואפילו אין ABS - אביזר שהפך נפוץ למדי בתקופה האחרונה. בין הגיג למחשבה אני קולט שמשמאלי נוסעת מאזדה3 לבנה. הנהג עם העיניים לכביש, אבל שאר המשפחה לא מצליחה להוריד את העיניים מה-VN. המבט שלהם משדר משהו שקשה לשים עליו את האצבע. איזו כמיהה לצאת מכל מה שנכלל בתוך משפחתית אוטומטית כזו, ולברוח אל כל מה שמשדר קאסטום בדרך לשום מקום בשבת בבוקר. עוד חיזוק לזה שהוולקן הזה "עושה את העבודה" קיבלתי כשנכנסתי למגרש אימון דריפטים להגיד שלום לכמה חברים. חלק מהם, ממש התלהבו מה-VN והופתעו לשמוע שהאופנוע הגדול הזה מתאים לאנשים עם רשיון מוגבל. אני חושב שתגובות הסביבה היא אחת הסיבות שאנשים רוכשים אופנועים מהז'אנר הזה, וה-VN עושה את הרושם הנכון. אני לא ממש אהבתי את הכנף האחורית, וגם הנגיעות הירוקות לא ממש התאימו לי לווייב הקלאסי שאמור לשדר כלי כזה. מצד שני - הרחוב אמר את דברו.
צילום: אריאל אלסיבוני
אני מכוון את הכידון הרחב לכביש ליאון עג'ור, וקולט VFR של הונדה במראות. הוא רוכב לחוץ. ממהר מאוד בקו הישר רק בכדי להיעקף בזמן שהכביש מתעקל. התרחיש הזה חזר על עצמו עוד כמה פעמים, עד שמאסתי בליווי של חברי החדש, ופתחתי גז. זה הזמן לספר שכל עוד רוכבים רגוע על הקאוואסקי הזה, אי אפשר לדעת אם הוא מוגבל בהספקו או לא, יען כי גם הגרסה הרגילה היא לא בדיוק H2R. המנוע עגול ונעים עד שאתה מתחיל לדחוף אותו לסל"ד גבוה. שם הוא מפסיק לייצר ויברציות מלטפות ועובר לרעד מונוטוני ומציק. קח ממנו כל מה שיש לו והוא יראה קצת יותר מ-160 קמ"ש על השעון, תמרן סביב מרחב ההטיה המוגבל והמיתלים הרכים, ונצל את ההיגוי הקליל והיציבות הכיוונית הטובה, ותוכל להגיע מהר יותר ליעד שלך (וגם להעלים את ה-VFR הטורדני מהמראות). אבל מי קונה קאסטום בשביל לרכוב ככה? בדיוק.
צילום: אריאל אלסיבוני
בעמק האלה, אני עוצר להוציא ברחשים מהעיניים ולתת קצת מזור ליד ימין שהחלה לכאוב. ה-VN נאמן למסורת הקאסטום מהבחינה הזו. הכבישים הנפלאים של הרי ירושלים נחרשו תחת צמיגיו של הוולקן ובדיוק אחרי 163 ק"מ החלו להופיע מיחושים בחלקים שונים בגופי. זה התחיל בישבן ועבר לגב. יד ימין החלה, כאמור, לכאוב עוד קודם, בעמק האלה. קאסטום.
למרות שהקאסטום היפני חוגג כבר את העשור הרביעי שלו, הוא עדיין נמצא בסוג של מלכוד. הארלי תמיד יהיה "הדבר האמיתי" בקטגוריה הזו. אבל באותה הנשימה תמיד יהיו האנשים שירצו את הפוזה הזו, את ההרגשה הזו, עם היעילות והאמינות היפנית. וכאן נכנס ה-VN הזה לתמונה. הוא מציע את כל החוויה, מינוס האופי, במחיר נמוך ובדרגת רישוי שמנגישה אותו לקהל גדול מאוד. ואם זה יגרום לעוד כמה אנשים לקום בשבת בבוקר ולהנות מהקסם שיש באופנוע, כל אופנוע, דיינו.
צילום: אריאל אלסיבוני
