פורמולה ישראל
חשתי גאה להיות נהג מרוצים. סוף כל סוף זה קורה פה בישראל, מעין מפגש מחזור ספורט מוטורי ישראלי לדורותיו, מהמייסדים ועד לאפרוחים, כולנו זקפנו קומה בתחושה שקורה פה משהו גדול, היסטוריה.
כשנבחרתי להיות אחד מהעשרה שינהגו בפורמולה ישראל באילת, שאלה אחת עלתה בראשי: האם אני עדיין מהיר? עברו כמעט תשע שנים מאז שנותיי המקצועיות, הגיע הזמן לנער את החלודה. לפני יום המרוץ הראשון, הגענו למסלול ותנאי השטח לא היו אידיאלים, האספלט היה מלוכלך מאבק ונקי מגומי ומערכת מדידות הזמנים עוד לא הותקנה. לאחר תדרוך קצר על תוואי המסלול, הודיע הצוות הצרפתי שבכמה פניות ריצפת העץ שבמכונית משפשפת את האספלט. זה מוציא את הרכב מאיזון. כדי למנוע זאת, המכוניות הוגבהו. הפגיעה משמעותית בהתנהגות הרכב, זווית הגלגול עולה והעברות המשקל משחקות תפקיד ראשי במסלול.
חולקנו לארבע קבוצות ויצאנו לשני מקצים, מספר ההקפות היה מצומצם עקב לו"ז צפוף, ניצלתי את הידע שלי, בודק כמה מהר אפשר להגיע לכל פניה ולבלום הכי מאוחר שאוכל תוך הפניית הגה ולהתגבר על תת ההיגוי המכוון. המלחמה היתה קשה, האף תמיד סוחב החוצה עקב המחסור באחיזה. בין מקצה למקצה עולים ה"דריפטרים" ומשאירים אותי עם פה פעור, צווחת מנועי ה-V8, העשן והריח של הגומי החרוך, לא משאירים אף אחד אדיש. ובונוס נוסף: המסלול מתמלא בשכבת גומי והאבק מתנקה בצורה יסודית.
יום חמישיהיום נפתח בטקס חגיגי עם אישים מכובדים, לחניכת הספורט המוטורי בישראל. מיד לאחר מכן, רוכבי הסופר מוטרד עשו מקצה לכבוד טל שביט ז"ל, גדול רוכבי ישראל וממייסדי הספורט המוטורי בישראל. עם סיום מקצה זה מגיע הרגע: יום המירוצים נפתח!
צילום: תומר פדר
הזינוק לחצי הגמר היה טוב, זינקתי ראשון ופתחתי מרווח מסימון אלישקוב, שהיה במקום השני. בפניה הראשונה בלימה חזקה והצמיגים הקדמיים מאבדים אחיזה וננעלים, והמרווח בינינו הצטמצם. במהלך שאר ההקפה שמרתי על מרחק סביר מסימון שדולק אחריי, אך שוב בבלימה חזקה ממהירות גבוהה הצמיגים ננעלים ומונעים ממני להגיע אל נקודת האייפקס. נאבקתי כדי לשמור על מקומי, וסיימנו את חצי הגמר.
לאחר המקצה, ניגשתי לצוות הצרפתי והודעתי להם שחלוקת עוצמת הבלימה ברכב לא נכונה ומחייבת בלימה מוקדמת, לא הייתי מרוצה מזמני ההקפה שלי. לקראת מקצה הגמר ובזמן שרכסו את החגורות סביבי, סבסטיאן, המדריך הצרפתי, אמר לי שהבעיה סודרה והתוצאות לא איחרו לבוא: התקשורת עם כלי הרכב היתה שונה, לא נלחמים זה בזה ומתקשרים, קל יותר לבלום ולהכניס את האף המחודד של הרנו לתוך הפניה ולצאת, אפשר להפעיל לחץ כבד יותר על הבלם והצמיגים עדיין אוחזים. המקצה הסתיים. ניצחתי!
מירוץ פורמולה רנו הראשון בארץ. התרגשות גדולה ושונה מזו שחוויתי בעבר. זמני ההקפה שלי היו מהירים ורק אלון דאי ואני ירדנו מתחת ל-35 שניות להקפה. חיוך רחב עלה על פניי, כנראה שהחלודה נשחקת והשימון החל.
יום שישישמיים בהירים, מזג אוויר נעים, יום מוטורי נוסף בפתח. עדיין מרגיש שיש מה לשפר. במקצה הידוענים און יעקובסון ואלון דאי נלחמים ראש בראש, אלון מציב את שיא המסלול על 34.62 שניות. להפתעת רבים און יעקבסון נמצא לא רחוק מאלון, ומצטרף למועדון 34 האקסלוסיבי.
הזמן שלי הגיע. בחצי הגמר זינקתי שני אחרי לאון טאובס, בהקפה השניה אני עוקף את לאון לפני הישורת המרכזית ופותח פער מהדבוקה. חצי הגמר מסתיים והצלחתי לשפר את זמני ההקפה שלי באלפית השנייה. לא מספיק, עובר על הפעולות שלי וחושב איפה אפשר לשפר. היום עובר, מירוצי הקארטינג והסופר מוטרד מספקים אקשן רצוף, המון קרבות, נפילות וספינים, כמו שמירוצים צריכים להציע. יש בי רצון עז להשתתף במירוץ הקארטינג! לא זכור לי "גריד" מלא שכזה מאז ימי הזוהר של המסלול בנחשונים וליגת וולוו.
מקצה הגמר הגיע, ואני מזנק שוב שני אחרי סימון. סימון שומר על מיקומו במהלך ההקפות הראשונות במירוץ, אך לפני הישורת אני צולל בקו הפנימי ולוקח את ההובלה. יוצא לישורת במצערת מלאה תוך היגוי יתר זהיר ונשלט, עד הילוך חמישי בסוף הישורת ובלימה מאוד מאוחרת עד כדי נעילת גלגלים קדמיים. תת היגוי קל, הרפייה עדינה מדוושת הבלם, והאף של המכונית נכנס במהירות לנקודת האייפקס. התחושה טובה. עוד כמה הקפות מהירות ודגל השחמט מונף. המירוץ מסתיים, ושלושת המכוניות המנצחות נעצרות במרכז המסלול מול הקהל, שקיבל אותנו בצורה חמה ואוהדת. חוויה אדירה!
צילום: תומר פדר
חברי הנבחרת מבשרים לי ששברתי את שיא המסלול לזמן הקפה, והצבתי אותו על 34.26 שניות. תחושת הסיפוק היתה עצומה. לאחר מספר הקפות מצומצם מאוד ולאחר תשע שנות בצורת, אני עדיין בכושר נהיגה וכנראה ברמה גבוהה. מה הלאה? לאן ממשיכים? עוד לא הגעתי לסוף הדרך, אני מקווה מאוד שזו רק ההתחלה!
חג אורים מוטורי ושמח לכולם!
ארז ליבן.
