זו לא איזו איוו מופרעת או אפילו 911. זה פסגת ההיצע המוטורי שכל חובב רכב יכול לשאוף אליו והיא עולה פי עשר ומהממת פי מיליון, הרבה לפני שנהגת עליה.
ואני, שנהגתי לפני המסע הזה במגוון גדול של מכוניות, כולל יפניות מוטרפות וגרמניות חזקות, חוויתי בתוך שבוע אחד שתי פרארי, למבורגיני, מכונית מטורפת עם שישה גלגלים ואת החלום הפרטי שלי – פאגאני זונדה. במשך חמישה ימים רצופים נהגתי על כמה אלפי כוחות סוס (כן, אני יודע, אתם שונאים אותי), ולכן הגיוני לחשוב שיידפק לי השכל מזה, שייהרסו לי הפרופורציות לחלוטין. רק כשהתחלתי להתלונן לד"ר שישב לצידי שהגאייארדו מאכזבת (בגלל הנהיגה ב-430 סקודריה), קלטתי עד כמה זה מטורף ופרצתי בצחוק.באופן מעניין, לפחות אצלי, לצפות במכוניות הללו במציאות (למעט אחת, ונגיע לזה יותר מאוחר) לא היה בגדר הלם או התרגשות יוצאת דופן. אצל רובן ההפתעה נוגעת בעיקר לפרופורציות ולא לעיצוב, כיוון שממנו קל מאוד להתרשם מתמונות במגזינים ובאינטרנט. ההפתעה מגיעה מכמה שהמכוניות הללו נמוכות ורחבות – בייחוד כשרואים אותן על הכביש ולא בדוכן של תערוכת רכב – מאיך שצריך להתכופף כדי להיכנס אליהן ומהקושי להתרגל לרוחב שלהן כשנוסעים בכבישים צרים כמו שיש באיטליה.
גם בפנים לא מדובר בהתגלות. אצל חלקן, האמורות להיות מפוארות יותר (למשל ה-599) מדובר ברמת פאר גבוהה, אבל זה עדיין לא משהו שאין בכל מכונית סלון ממוצעת. אצל אחרות, כמו הסקודריה, הגישה שונה. כשהדגש הוא על יכולת מסלול הפנים נראה בהתאם – קרוב יותר לשל מכונית מרוץ מאשר למכונית פאר. מתכת חשופה, מעט מאוד אבזור ומשטחים של סיבי-פחם (שהם אומנם מגניבים-לאללה, אבל בסופו של דבר מרגישים במגע כמו פלסטיק). וזה עוד כלום ביחס לאבי-טיפוס כמו הקוביני משושת הגלגלים – שמעוצבת מבפנים כמו מכונית משנות השמונים.
אבל כל זה לא משנה, כי כשאתה נכנס למכונית על לא צריך לעניין אותך כמה היא מאובזרת או מפוארת. צריך לעניין אותך איך היא נוסעת. וכאן, בכל מכוניות העל בהן נהגתי במסע הזה, הדבר הראשון שהציף את כל החושים היה המנוע (תודו שזה היה צפוי). הפיתוי רב מכדי שלא לכתוב "תשכחו כל מה שידעתם על מכוניות חזקות", אבל הפעם הדבר נוגע גם לברי המזל מביניכם אשר נוהגים על אימפרזה עם מגדש מוגדל פי שלושה. מרגע הלחיצה על הגז המכוניות הללו נדמות כמשאבות אדרנלין, מאיצות עד 200 קמ"ש כמו עשירית השנייה בה רכבת ההרים מתחילה ליפול. רק שכאן לא מדובר בעונג מוטורי אשר נשמר רק לרגעים בודדים, אלא לכל אורך חווית הנהיגה. זה מרגיש כמו הפעם הראשונה – מפחיד ומבלבל בתור חוויה לא מוכרת, ובה בעת מפעים ומפתיע כגילוי סוג חדש של הנאה (שטרן, תחסוך מאיתנו בבקשה את תיאורי הפעם הראשונה שלך. אנחנו בטוחים שהיא עוד תגיע. העורך). ואם זה נשמע לכם קצת מוגזם, כנראה שלא נהגתם על מכונית על...
***
כשחזרתי מהמסע קיבלתי מחובבי רכב תגובות בסגנון "בטח הייתם כל כך המומים מהמכוניות האלו, שלא תוכלו לתת פידבק ראוי אלא רק תשבחות וצרחות שמחה". התשובה שלי נחלקת לשניים: ראשית, מתרגלים. כמו כל דבר בחיים, גם 500 או 1000 כ"ס הם משהו שבסוף תרצו יותר ממנו (תשאלו את הד"ר, שחושב שהסקודריה צריכה עוד 150 כ"ס כדי באמת לספק אותו...). מעבר לכך, גם כאלה שלא נהגו כמעט בכל מכונית-על קיימת (כמו העורך המנוול שלנו) והינם בתולי-סופרקארס (כמוני) לא יתקשו להרגיש את ההבדל בין מורצ'ילאגו ל-599 (למשל) ולנתח את הפערים במנועים, הבלמים, המתלים, השלדה והאופי. כן, גם אם לא דחקתם בהן עד הקצה במסלול או החזקתם אותן בדריפט-ארוך כמו טיף נידל. אפילו במכוניות קרובות ביצועים וייעוד לא תתקשו להרגיש בהבדלים, וקרוב לוודאי שכל בעל רישיון נהיגה יבין תוך חמש דקות שהגאייארדו LP560-4 מחוספסת ולא מספיק מהוקצעת ומיוחדת ביחס למתחרתה הישירה, ה-430 סקודריה.
שנית, לפעמים לא צריך לספק ניתוח קר ותכליתי של התנהגות המכונית. הרי מדובר במכוניות חלום, לא במוצר צריכה. מותר להתרגש באמת ממשהו נדיר כל כך כמו פאגאני זונדה, גם אם אין לכם הזדמנות לבדוק איך היא בדיוק על המגבלות. הרי המפלצת הזו כה מטמטמת בצורתה ומופרכת בעוצמתה עד כי באמת נדמה לעיתים שמדובר במכונית מן העתיד. היא לא נראית, נשמעת או נוסעת כמו שום דבר אחר, ואני לא יכול שלא לחשוב בהקשר הזה על הסרטון שלה ב-Fifth gear – ג'ייסון פלאטו, נהג מרוצים מצליח שנהג בעשרות מכוניות על ומירוץ, התרגש כמו ילד כשאמר למצלמה "אני פשוט חייב להרוויח עוד כסף, חייב להיות מסוגל להרשות לעצמי לקנות את האוטו הזה". אני כבר יודע שלא אוכל לקנות את האוטו הזה, אבל בזמן הקצר בו נהגתי עליה היה לי ברור. אני לא רוצה להפסיק לנהוג בה לעולם. אני מעדיף שיאכילו אותי בזונדה ושאשתין לתוך קטטר – רק לנהוג לנצח.
***
אולי זו הקידמה, הנגישות של כל דבר, ואולי זה הגיל. אבל אני לא יודע מתי שכחנו את היכולת להתרגש באמת מהחיים. אולי באמת כשהתבגרנו ונעשינו ציניים ומודעים יותר, כמו שתמיד אומרים עלינו. אולי זהו אובדן התמימות שמונע מאיתנו התרגשות עד פיק ברכיים. ובעוד אנחנו מונעים את ההתעלות הזו כמעט במודע, אנחנו ממשיכים לשאוף אליה, לחפש עוד ועוד ריגושים, לעלות גבוה יותר ממה שעלינו בעבר. פתאום חלפו הימים בהם הייתי מתרגש כל כך מהאזנה לשיר או מתוכנית טלוויזיה. נגמרו הזמנים בהם עוצמת החוויה של משהו חדש יכלה לפרק אותי לחתיכות. בהתאם, אני כבר הרבה פחות מתרגש היום מנהיגה ברפליקת ראלי לכביש, או בדו מושבית פתוחה עם הנעה אחורית. אבל כל זה השתנה, כמובן, ברגע שפגשתי את פאגאני זונדה.
התפרם באוטו 273 (גיליון נובמבר 2008)