תרשמו בפניכם: מחר בשעה 11 בבוקר לפי שעון מקומי, במפעל ההרכבה של קרייזלר בדטרויט, יש מסיבה. כלת השמחה היא הדודג' וייפר ה-25,000, אשר תמסר לאות הוקרה לנהג דודג' בנאסקאר, קורט בוש. 25,000 מכוניות עם מנוע V10 והתנהגות פרועה, ב-16 שנות ייצור – ממוצע של בערך 1,500 בשנה, לפי חשבוננו. מענין לעקוב אחר סיפור הוייפר ולראות את השמות הגדולים מתעשיית הרכב האמריקנית שהיו מעורבים בו. דודג' הציגה את הקונספט המקורי של הוייפר בתערוכת דטרויט 1989 כגלגול מודרני של השלבי קוברה, על פי הצעתו של בוב לוץ, אז נשיא קונצרן קרייזלר. קרול שלבי בכבודו ובעצמו היה מעורב בפיתוח. התגובות מהציבור היו – שלא במפתיע – חד-משמעיות וגורפות לכיוון החיובי, והתקבלה ההחלטה לפתח את המכונית ולהכינה לייצור סדרתי. למבורגיני, אז בבעלות קרייזלר, גויסה כדי לסייע לדודג' להתאים את מנוע ה-V10 הענק שלה – שהיה בשימוש בטנדרים כבדים – למשימות ספורטיביות. יו"ר קרייזלר באותו תקופה לי איקוקה אישר את אב-הטיפוס לייצור ב-1990. בסוף 1991 כבר נמסרה המכונית לעיתונאים ובתחילת 1992 החלו המסירות ללקוחות. בזמן שחלף קנתה לעצמה הוייפר שם של מכונית ספורט קיצונית וקשה לשליטה. היא כיכבה בסדרת טלביזיה הנושאת את שמה ואשר הוקרנה ומוקרנת גם אצלנו, תחת השם "נחש צפע". יכולתה הספורטיבית הוכחה שוב ושוב במסלולים, שם השיגה גרסת-המירוץ הסגורה GTS-R נצחונות רבים במירוצי FIA-GT, זכתה שלוש שנים רצופות באליפות העולמית לנהגים ולקבוצות גם יחד בקטגוריית GT2 בשנים 1997-99, והוסיפה זכיה באליפות לנהגים וקבוצות בקטגוריית GT1 ב-2001. במירוץ ה-24 שעות היוקרתי של לה-מאן זכתה הוייפר שלוש פעמים בשנים 1998-2000. גם לאחר פרישת המפעל ממעורבות ישירה במירוצים ב-2001 המשיכה הוייפר להשיג גביעים בידיים פרטיות. בנוסף, רשמה לעצמה הוייפר שתי אליפויות-דריפט אמריקניות בפורמולה D בשנים 2004-2005, בידיו של סאם הובינט.