המטרופוליטן לא מופיעה כאן בגלל החותם שהשאירה על תעשיית הרכב האמריקנית, ובודאי לא הכלל-עולמית: היא פשוט לא הותירה חותם שכזה. מין אנומליה מוטורית, שפיץ קטן וחסר חשיבות בעקומת פעימות הלב של עולם המכוניות. היא מופיעה כאן כי זו היתה מכונית אמריקנית שהיתה, לפחות על הנייר, בדיוק ההיפך ממה שהציבור האמריקני רצה – ובעיקר כי לדעת כותב שורות אלו. היא אחת המכוניות המכוערות ביותר בהיסטוריה וככל הנראה המכוערת ביותר שאנשים הגדירו כ'חמודה". במבט לאחור לפי כללי האופנה המוטורית של היום, קשה להבין איך. חברת נאש, או בשמה המלא נאש-קלוונייטור-אינטרנשונל (NKI), היתה אחראית – בשמה זו או בגלגוליה המאוחרים יותר – לכמה מהיצירות המוטוריות היותר-מכוערות בדברי ימי המכונית; והמטרופוליטן לא נפלה הרחק מהעץ החזותי המפוקפק הזה, קו עיצובי אנטי-אסתטי בעליל שהתאפיין בגלגלים קדמיים מכוסים חלקית ובחרטום בלתי סקסי באופן קיצוני. זה במונחים של היום. במונחים של שנות ה-50 בארה"ב, המצב היה קצת שונה – אם כי גם כך, אפילו אם מקבלים את העיצוב כמשהו שאפשר היה לחיות עימו, קשה להבין איך מכונית שכזו הצליחה לשרוד 9 שנים תמימות בשוק שמה שהנחה אותו היה "יותר". הדעה הרווחת היא כי המטרופוליטן היתה למעשה מכונית בריטית מתוצרת אוסטין, אשר שווקה בארה"ב תחת שם מקומי. אבל לא כך המצב. המטרופולטין נהגתה ותוכננה בארה"ב, על-ידי אמריקנים; היא פשוט יוצרה בבריטניה, כי באמריקה של אז (ועד היום, בעצם) לא כל כך ידעו לייצר מכוניות קטנות. סוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50 היתה תקופה של פריחה ענקית לתעשיית הרכב האמריקנית. שלא כמו אירופה, שהיתה עסוקה בהתאוששות מההרס של מלחמת העולם השניה ושיקום הנזקים הכלכליים האדירים, בארה"ב לא נהרס דבר. היתה זו תקופה בה הציבור האמריקני גילה את הניידות, החלה להווצר תרבות הפרברים והשימוש ברכב פרטי לנסיעה לקניות מחוץ לעיר (או לעבודה בתוך העיר), והשפע הכלכלי הביא עימו את תרבות המה-שיותר-גדול-יותר-טוב. היתה זו תקופה בה שלושת היצרניות האמריקניות הגדולות התחרות ביניהן מי תציע מכוניות יותר גדולות, מפוארות וחזקות, תקופת הפריחה של מנוע ה-V8 הצמא והחזק. חברת נאש, אז חלק מקונצרן נאש-קלוונייטור המוזכר לעיל, חיפשה לעצמה נישה ייחודית ובמסגרת זו בנתה שתי מכוניות-קונספט קטנות, NXI ו-NKI. הרעיון היה לספק לציבור האמריקני תחבורה חסכונית וזולה. במסגרת בדיקת ההתכנות נעשה גם צעד מעניין ויוצא-דופן: נאש שלחה מספר אלפי שאלונים, עם מעטפות מבויילות מראש, ללקוחות פוטנציאלים כדי לקבל את חוות דעתם. התגובות שכנעו את נאש כי יש מקום למכונית קטנה שכזו בשוק. אבל היא לא היתה מסוגלת לייצר אותה – לא בקנה מידה המוני – ולכן הוחלט על פניה לאוסטין בבריטניה. נאש סיפקה את התכנון למרכב (האחוד) ולרכיבי מהיתלים, אוסטין סיפקה מנוע 1.2 ל' קטנטן (בודאי במונחים אמריקניים דאז) ואת שירותי הייצור. פס הייצור החל לפעול בעיירה לונגברידג' – מעוז התעשייה הבריטית ובהמשך סמל לכשלונה – ב-1954. באמת לא מובן איך העזו אנשי נאש להשיק את המטרופוליטן הזעירה (משמעות השם, אגב, בהחלט מתאימה – "עירוני") דווקא בארה"ב. עם 40 כ"ס בלבד לקח לה 30 שניות להאיץ ל-60 מייל לשעה; ועם בסיס גלגלים של 2.16 מ' בלבד ואורך כללי של פחות מ-3.80 מ', מרחב פנים מן הסתם לא היה צד חזק (ושימו לב לפרופורציות בין האורך לבסיס הגלגלים). אבל לשבחה של המכונית הקטנה יאמר כי רכיביה המכניים היו אמינים, והיא אכן היתה חסכונית יחסית לבהמות ה-V8 דאז. היא שווקה בגרסאות קופה וקבריולט, ועד כמה שקשה להאמין – היה מי שקנה אותה. כאמור, היו אף כאלו שטענו כי היא חמודה (מה שקצת מזכיר לח"מ את אפיזודת התינוק המכוער מ"סיינפלד"...). המכירות היו דווקא בסדר גמור, כנגד כל הסיכויים. זמן קצר לאחר השקת המכונית התאחדה נאש עם האדסון, כדי ליצור את חברת אמריקן מוטורס (AMC). המהלך גרם לבלבול אצל הקונים שכן המכונית שווקה גם תחת מותג האדסון. הצעד הבא היתה הוצאת גרסה עם עיצוב מעודכן ומנוע 1.5 ל', כשההספק עולה ל-52 כ"ס. לאחר מכן המשיך תהליך שינוי השם, יחד עם נטישת מותגי נאש והאדסון; בשנותיה האחרונות שווקה המטרופוליטן תחת מותג AMC. בינתיים גם קיבלה אוסטין אישור לשווק את המכונית מחוץ לארה"ב, ובבריטניה היא נמכרה כאוסטין מטרופוליטן. 1962 היתה שנתה האחרונה, ואולי קצת קשה להאמין אבל בסך הכל יוצרו 95,000 יחידות – לא רע בשביל מכונית קטנה בשוק האמריקני, עם מנוע 4 צילינדרים אנמי ועיצוב שיכול לגרום לפרחים לנבול...