הרבה נאמר ונכתב בנושא שיפור הבטיחות בדרכים לאורך השנים, והתחושה היא שאין אזרח ישראלי שאין לו תשובה מוכנה בנושא (שבד^כ מסתכמת בהענשה דרקונית של כל הנהגים האחרים בכביש...). אבל בדיון הזה יש שאלה אחת שנשארה לא מוגדרת לחלוטין – מהי בטיחות בדרכים? איך מודדים אותה? ולא מדובר בחיבה ריקה לציונים – בלי אפשרות למדוד את מצב הבטיחות בדרכים, לא ניתן לדעת האם המצב בארץ טוב או רע והאם פעולות שננקטו בתחום היו יעילות, שתי שאלות שהתשובות עליהן חיוניות ליצירת תוכנית פעולה יעילה לעתיד. זו בדיוק הבעיה שהטרידה כנראה את אנשי ^אור ירוק^, קרן רן נאור ואנשי המכון לחקר התחבורה בטכניון, שיזמו את הכנס שנערך אתמול בטכניון בחיפה. בכנס הוצגו מחקרים וסקרים שונים שנערכו בנושא בארץ ובעולם ונציגי גופים שונים העוסקים בתחום – משטרה, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, מע^צ, אור ירוק ועוד – הציגו נתונים ומחשבות בנושא. למרות שהוצגו דעות רבות ולא תמיד הדוברים השונים הסכימו זה עם זה, נראה כי כולם מסכימים כי המדד השמיש ביותר הוא עדיין כמות ההרוגים השנתית, ולו רק בגלל שאין מחלוקת לגבי הגדרת ^הרוג^ – מה שאי אפשר להגיד לגבי ההגדרה ל^תאונה קשה^ או ^פצוע קשה^. אין זה מדד מושלם – המספרים קטנים יחסית במובן הסטטיסטי ופוגעים באמינות המדד, והמספר מושפע מגורמים רבים מדי (למשל בטיחות המכוניות) – ובטח לא מספק, ולכן הועלו מדדים נוספים שונים בהם משתמשים ברחבי העולם או שניתן להשתמש בהם כדי למדוד בטיחות בדרכים. חלק מהמדדים שהוצעו בעייתיים, ונראה כי הוגדרו מראש כדי להתאים לדעות מקובעות של מקבלי החלטות – הדוגמא הבולטת ביותר היתה מדד ^הנהגים הממהרים^ שחשף כי בישראל אחוז הנהגים החורגים מהמהירות המותרת הוא הגבוה ביותר מבין המדינות (האירופאיות) האחרות שבסקר, אלא שמדד זה מזניח את העובדה שהמהירות החוקית בארץ היא הנמוכה ביותר, באופן משמעותי, מבין המדינות שנבחנו... אבל אם יוצאים לרגע מהמישור האקדמי, עובדה אחת שעלתה בדבריו של ליאור כרמל, מי שממונה על הקמת הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, צרמה לאוזן. הוא דיבר על המדדים שהרשות קיבלה על עצמה למדידת הצלחת פעולותיה (ובראשם – הפחתת מספר ההרוגים לפחות מ-300 עד 2010, בהתאם לקביעת וועדת שיינין) ועל המדדים שהיא מתכוונת לבחון בהם את פעולות הגופים המעורבים בנושא במדינת ישראל (ולדבריו, מדובר בלא פחות משלוש מאות גופים שונים!). אבל גם הוא נאלץ להודות כי אין בידי הרשות כלים אמיתיים, ^שיניים^, לאכוף את המדדים הללו. הוא שואף למצב בו כמות הנפגעים ברשות מקומית תהיה משמעותית בבחירות הבאות בדיוק כמו אחוז הזכאים לתעודת בגרות, אבל אין לו כלים משפטיים להעניש ראש ראשות שבוחר לדחות ניצול תקציבי בטיחות בדרכים כדי לשפר את חזות ספרי מאזני החשבונות לקראת סוף השנה. עוד עובדה ראויה לציון היא הכובע החדש-ישן שחבש לראשו אבי בן-חמו, ראש אגף התנועה החדש, כובע אותו ניסה קודמו בתפקיד להוריד מראשה של המשטרה – כובע האחראית לבטיחות בדרכים. אולי מבלי משים, ומתוך תסכול בנושא תקציבים, הצהיר בן-חמו כי במצב הנוכחי, בו אין תקצוב מסודר וארוך טווח של האגף, אין הוא יכול להתחייב על הורדת מספר ההרוגים בכבישים, אבל אם יטופל נושא התקצוב יהיה ניתן לקבוע מטרות ברורות של הורדת מספר ההרוגים בכבישים. האם מדובר בפנית פרסה בתפישת האגף, או ב^החלקה^ מקרית? מצטרך לחכות ולראות. ורק ציון אחד לשבח לסיום – לשר התחבורה והבטיחות בדרכים שטורח להגיע גם לכנסים לא זוהרים, כאלו שבד^כ לא נמצאים בראש מעייניהם של פוליטיקאים. נקווה רק כי עוזריו יכינו לו תקציר של המצגות שלא נשאר לשמוע, כדי שחוץ מהפגנת תמיכה בתחום (החשובה בפני עצמה) יוכל אולי גם ללמוד משהו חדש בתחום.