מזה שנים מנצלים יצרני הרכב הגדולים מסעות הרפתקה לקידום האינטרסים השיווקים שלהם. זה החל הרבה לפני הקאמל טרופי עם מסעות מחקר ממומנות על-ידי סיטרואן, וממשיך היום בדקאר, גלובאל צ'אלנג' G4 (גם לנדרובר), ממשיך (המשיך?) עם האיסוזו צ'אלנג' ויש עוד. שם, במסעות האלו, מהללים ומשבחים את עמידותם של הכלים ומפרטים ביומנים יומיים ודיווחים חיים בשידורי לווין, מקוטעים ומרצדים, את חוויות היום ברזולוציה גבוהה מאוד. מאחרי שיירת כלי הרכב המנומרים/כתומים עטויי מדבקות החסות ונתמכי הסלברטיז, נעים רכבי השירות. כלים אפורים וקשי יום, כפרדות משא נטולות חן וכריזמה, אך נושאים על גבם את הצלחתה של המשלחת. כתבה זו מוקדשת לכן לכלי הנחשב לרכב הסיוע המוחלט, כלי המשמש לפריצת הנתיב חודשים לפני הזנקת הדקאר, כלי שהרוויח בעבודה קשה את הצילום שלו ליד המילה ^אמינות^ במילון. אלף קילומטרים מהיישוב הקרוב ביותר, וגם זה רק אוסף בקתות קש מצחינות, אמינות היא עניין של חיים ומוות. כשיצאתי למסע במדבר המערבי, התנהלנו בשיירה מצוחצחת של מיצובישי פאג'רו תכולים כשאת החבורה מובילים מיקי יוחאי והישאם נסים ב^קינג^ כסוף. בסוף השיירה התנודד לאיטו לנדקרוזר 75 עמוס לעייפה ובקושי ניתן לזיהוי מתחת לערמת ציוד המחנה הענקית, ובתוכו נהג ועוד שלושה אנשי צוות: מכונאי, טבח, ועוזר. עקבתי אחרי הכלי המוזר במשך כל ימי המסע והערכתי אליו רק הלכה וגברה ככל שהעמקנו לחדור לעומק המדבר וככל שהקשיים הלכו והמכשולים התעצמו. עמוס במשקל יותר מכפול מהכלים ה^רשמיים^ של המסע, אך חייב להתמודד עם אותו תווי שטח בלתי אפשרי שכולם עברו בו. לבסוף, עברתי למושב הטויוטה באמתלה שאני חייב לשבת בו כדי לצלם, בבוקר שבו טיפסנו במעלה חולי וארוך לרמת הגילף כביר (על גבול מצרים לוב) – 900 מטרים מעל לפני הים. אם כן מדובר בטויוטה לנדקרוזר 75 משנת 97', שעבר כ-40,000 ק^מ בלבד כשפגשתי אותו לראשונה בלב המדבר הלבן. מייד לאחר שיצא ממחסני הערובה בקהיר, הועבר ה-75 לסדנה של הישאם כדי להתאימו למדבר. להישאם היסטוריית מירוצי-מדבר עשירה והמון ידע וניסיון באשר לשיפורי מרכב ומנוע. בתפקידו כרכב ליווי, על ה-75 לשאת משקל רב הרבה יותר משל כלי הרכב האחרים: חלקי חילוף, מים וסולר, גלגלים חליפיים, כלי-חילוץ, מקרר מלא מזון ועל זה נהג ועוד שלושה נוסעים. למנוע הדיזל 4.2 ל' הטורי עם 12 שסתומים וכ-140 כ^ס בתקן, נוספה מערכת יניקה עם מגדש טורבו מסדרה 80. לחץ הטורבו עומד על 1 באר עם פרצי ^אובר בוסט^ קצרים של 1.2 באר. כדי לעמוד בלחץ הנוסף וכדי שראש המנוע לא יתיך את עצמו, הופחת יחס הדחיסה בתאי השריפה בהתאם. ללא מגבלה של נוסעים הנחנקים מאדי הפליטה מאחור, יכל הישאם לקצר את צנרת המפלט, שעובתה, עם מוצא מדופן ימין. הצליל מזכיר משאית ריו בריאה וענני העשן השחור את מכוניות הדקאר מונעות הדיזל, שלא לומר דבר או שניים על איכות הסולר במצרים. ההספק והמומנט לעולם לא נמדדו באופן מדעי אך התמורה מאוד מורגשת ונשמעת. בנסיעות הראשונות התגלה שהמצמד המקורי אינו מסוגל להתמודד עם המומנט הרב והמשקל הכביר והוא הוחלף למצמד קבלאר מיוחד בעל קפיצים מחוזקים. בשרשרת ההנעה הוחלפו צמיגי המישלן X המקוריים והזערוריים, לפולדה 33 אינץ' רחבים, המיועדים לחול, על חישוקי ^15 וספייסרים להרחבת המפשק. נעילות דיפרנציאל מלאות, קדמית ואחורית, מקוריות של טויוטה, נוספו לליבות הדיפרנציאלים שנותרו עם היחס המקורי של 4.11. יוצר מיכל דלק (סולר כמובן) עצום בנפח 500 ל' אשר מכסה את מרבית שטח הרצפה ומקנה טווח של יותר מ-1000 ק^מ בין תדלוקים. מערכת המתלים המקורית חוזקה על-ידי ערכת קפיצים ובולמים הווי-דיוטי מבית אולדמן. המתלים צריכים להתמודד עם משקל רב, מרכז כובד גבוה מאוד ונסיעה מהירה יחסית שהיא הכרחית בסביבה של חולות טובעניים. הייתי מאוד סקפטי לגבי סיכויי הצלחתנו לטפס לראש המעלה התלול כבר בניסיון הראשון. שילוב של חול רך, קוליסים עמוקים, שברי אבן גרניט מחודדים ומצוקים תמירים מכל צד, לא אפשרו לצבור מהירות. צמיגי הבלון השמנים רגישים מאוד לתקרים – בעיקר בדפנות – ועם לחץ אוויר נמוך נדרשה מתקפה מאוד מתונה על המעלה. גם טכניקת ה^גאלסים^ המפורסמת שנהוגה בים החולות הגדול לא מעשית כאן בשל קירות הוואדי הסוגרים עלינו. כל שנותר לעשות זה לכוון את החרטום במעלה וללחוץ, וללחוץ וללחוץ. וכשנגמר הקיטור, להקפיץ מתג ^לחץ-על^ המשחרר 1.2 באר ממגדש הטורבו לסעפת היניקה. אני ממש מנסה להיות מאופק ולא להיגרר לתיאורים של ^בעיטה בישבן^ או ^תאוצה מגרת דמעות^ או משהו שחוק כזה. הקפצת המתג מפנה לחץ טורבו נוסף לסעפת יחד עם הגדלה תואמת של ספיקת הסולר לתוך המנוע. התוצאה (חוץ מעשן שחור סמיך) היא התקדמות עיקשת ונחושה כנגד החול הטובעני והשיפוע המתגבר. עימאד מחייך בסיפוק, וממשיך ללחוץ, עד לריצפה, בזמן שה-75 ממשיך לפלס לעצמו דרך בקוליסים העמוקים עד למישור השטוח שמרכיב את השולחן העצום של הגילף כביר. ה-75, בעיקר עמוס, מתנהל כמו ספינת מדבר אמיתית. פני הקרקע כמעט ונעלמים מתחת למכסה המנוע השטוח והחרטום עולה ויורד, מגיב לגלי החול ארוכי התדר, אבל שיבושים קטנים כמעט ונעלמים מתחת לצמיגים הענקיים והמתלים התומכים ביותר מארבעה טונות של ציוד מחנה. במקרה הזה, תוספת הטורבו מבטיחה כוח זמין כמעט מיידי ומפתיע עם תאוצות ביניים, מ-70 קמ^ש ומעלה, חזקות ומהירות ביותר. אחרי שכל השיירה התייצבה על המישור מוכה הרוח, המשכנו בנסיעה מהירה באזור שטוח לחלוטיןומכוסה בחמאדה שחורה/סגולה מאבנים שנאפו אלפי שנים בשמש יוקדת. למחרת צללנו חזרה מעברו האחר של הגילף לערוץ הרחב של וואדי עבדלמאלק וממנו דהרנו בקצב לים החולות הגדול. אז חזרתי למושב של ה-75 לשייט חולות מרתק, כשאני מאמץ את העיניים לנסות לאתר קפלים בקרקע שמסתתרים מאחרי המונוכרומטיות של הדיונות אשר מתעתעת ביכולת של המוח לתפוש עומק. ככה נעים לנו בתוך עולם דו-מימדי ביליתי כמעט יומיים על סיפונה של הספינה הזו ואני חייב להודות שהתאהבתי בה עד לעמקי נשמתי – מותק אני מתגעגע!