בין 26 המועמדות שהגיעו לשלב הסופי של בחירת ^מכונית המאה^ בסוף שנות ה-90, היתה לב.מ.וו נציגה אחת בודדת: ה-328, רודסטר קטנה שיצאה לאויר העולם ב-1936. על שום מה ולמה? ובכן מקובל לחשוב כי ה-328 היתה המכונית ששמה את ב.מ.וו על המפה הספורטיבית, ויצרה את היסודות לתדמית שמלווה את המותג עד עצם היום הזה. במחצית השניה של שנות ה-30 היתה זו מכונית הספורט המצליחה ביותר בעולם, עם רשימה ארוכה של נצחונות במירוצים; למעשה, היא היתה כמעט בלתי-מנוצחת.
אבל למעשה, ה-328 לא היתה הראשונה. קדמה לה ה-315, אשר בין 1934 ל-1936 הצליחה היטב במירוצים (בעיקר בגרסתה המחוזקת, 315-1. ה-315 ואחותה, ה-319, היו אלו שהניחו את היסודות למעורבות הספורטיבית של ב.מ.וו. אבל ה-328 שהחליפה אותן היתה קפיצת מדרגה של ממש, והיא אחראית לאחד ההישגים ההיסטוריים החשובים ביותר של ב.מ.וו.
מבחינה עיצובית ובעצם גם מכנית לא היתה ה-328 שינוי מהותי לעומת קודמתה. היא חלקה עם ה-315/319 את השלדה הבסיסית, עם אותו בסיס-גלגלים קומפקטי של 240 ס^מ. אבל המנוע היה פנינה אמיתית. ה-315 היתה בעלת מנוע 6 ציל' (כבר אז סימן היכר של היצרן) בנפח 1.5 ל' בעל 40 כ^ס (בגרסתו החזקה); ב-319 הנפח הוגדל ל-1.9 ל' וההספק ל-55 כ^ס. אבל ה-328 קיבלה מנוע גדול עוד יותר, גם הוא בעל 6 צילינדרים אך בנפח 2.0 ל', שנלקח מה-326 – מכונית גדולה וכבדה יותר אשר הושקה מוקדם יותר באותה שנה. ראש-מנוע חדש ומתקדם עם תאי-שריפה חצי-כדוריים (Hemispherical) ושלושה מאיידי סולקס סייעו להספק לגדול ביותר מ-50% לעומת המנוע המקורי ולהגיע ל-80 כ^ס; עם משקל של 830 ק^ג בלבד, ביצועיה של ה-328 נחשבו ליוצאי-דופן, עם מהירות מירבית של 150 קמ^ש – בין היתר בזכות תכנון אוירודינמי שהפך אז לאחד מסימני-ההיכר של ב.מ.וו ונכיר גם ב-326.
תהליך-הפיתוח של ה-328 היה מזורז, אבל מוצלח. המכונית ערכה את הופעת הבכורה שלה במסלול נורבורגרינג – בחירה מתאימה מאד, כפי שעתיד היה להתברר, שכן המכונית החדשה החלה מהרגע הראשון לככב במסלולי המירוצים. ההספקים של גרסאות המירוץ עלו בהדרגה וחצו את קו 100 כוחות-הסוס. עד 1940, כאשר המלחמה עצרה את הייצור, השתתפה ה-328 ב-172 מירוצים וזכתה לנצחונות ב-141 מהם – הישג יוצא דופן על פי כל קנה מידה.
באותה שנה הגיע ההישג המפורסם מכולם, ועימו ה-328 המפורסמת מכולם. עוד קודם לכן, ב-1938, הוכנה 328 אחת במרכב קופה ייחודי ואוירודינמי בהזמנתו של לקוח פרטי. על בסיס אותו עיצוב קיבלה אחת ממכוניות המירוץ של המפעל מרכב ^סטרימליינר^ קליל מאלומיניום דקיק שהוכן על-ידי סדנת טורינג האיטלקית עבור מירוץ הלה-מאן של 1939. המכונית נטלה את המקום הראשון בקטגוריית השני-ליטר והחמישי הכללי.
ב.מ.וו תכננה להשתתף עם הסטרימליינר בכל עונת 1940, אבל פלישתו של היטלר לפולין עצרה את מרבית פעילות המירוצים באירופה. אבל היא השתתפה בכל זאת – וניצחה – במירוץ אחד חשוב. ארכיון ב.מ.וו – ולא רק הוא, יש לציין – מתייחס לאותו אירוע כאל מירוץ המילה מילייה 1940, ומציין כי המהירות הממוצעת שקבעה ה-328 המנצחת, 166 קמ^ש, מהווה שיא העומד עד היום בתולדות המילה מילייה. אלא שכפי שכולנו יודעים, בשיא המהירות של המילה מילייה מחזיק סטירלינג מוס, בעקבות המירוץ האפי של 1955 בו ניצח יחד עם העיתונאי הבריטי דניס ג'נקינסון; מהירותם הממוצעת היתה 159.6 קמ^ש. מה מתרחש כאן?
ובכן למעשה, המילה מילייה של 1940 כלל לא התקיים. במקומו נערך מירוץ שכונה ^ברשיה גרנד פרי^, ובמקום מסלול אחד של 1,000 מיילים מפרכים בכבישים ציבוריים הוגדר מסלול באורך 100 ק^מ אותו הקיפו המתחרים 9 פעמים (דהיינו, רק קצת יותר ממחצית האורך של המילה-מילייה האמיתי). המכוניות היחידות שהתחרו היו איטלקיות וגרמניות – וה-328 עם מרכב הקופה היפיפה של טורינג ניצחה באופן משכנע, כרבע שעה לפני הבאה בתור. בשלב זה כבר הפיק המנוע 136 כ^ס, מספיק למהירות מירבית של 220 קמ^ש (!) בגרסת הקופה החלקלקה. בזכות מרכב האלומיניום שקלה והמכונית 780 ק^ג בלבד. שלוש מכוניות מסוג זה הוכנו והאחרות סיימו במקומות שלישי וחמישי; בנוסף, הוכנה גרסת סטרימליינר מיוחדת על בסיס הרודסטר הפתוחה, והיא סיימה שישית במירוץ. אחרי אותו מירוץ הוזמנו עוד שלוש רודסטר-סטרימליינר מסדנת טורינג על ידי לקוח פרטי.
אחרי המלחמה המשיכו ה-328 להתחרות ולהביא הישגים, עד שנות החמישים. ומוקדם יותר השנה העניקה ב.מ.וו ל-328 ההיסטורית את הכבוד הראוי לה כאשר הציגה את ה
מילה מילייה קונספט, בהשראת אותה 328 יוצאת דופן. אפשר להתווכח על השימוש בשם ^מילה מילייה^, אבל אי אפשר להתווכח אודות היות ה-328 מכונית גדולה וחשובה בהיסטוריה של ב.מ.וו ושל התפתחות מכוניות ספורט בכלל. רק 464 יחידות יוצרו, ומיותר לציין כי הן מבוקשות מאד בחוגי אספנות ועורכות הופעות רבות במירוצים היסטוריים. ה-328 הנחשקת מכולן איננה עומדת למכירה – מדובר בקופה המיוחדת עם מרכב טורינג, ממנה יוצרו שלוש יחידות בלבד. אחת מהן שרדה, לא אחרת מאשר מנצחת אותו מירוץ היסטורי; היא נמצאת בידי ב.מ.וו לאחר שנרכשה לפני שנים ספורות מידי אספן פרטי ומוצגת מפעם לפעם באירועים מיוחדים.
אי אפשר ללא מעט פיקנטריה. ובכן אחרי המלחמה הגניב ה. ג'. ^אלדי^ אלדינגטון, בעליה של חברת פרייזר-נאש (בהיותו בשירות פעיל בצבא הבריטי), את אחת ממכוניות המילה-מילייה החוצה ממפעל ב.מ.וו. עוד לפני המלחמה שימש אלדינגטון כיבואן ב.מ.וו לאנגליה, ואף שיווק את ה-315 שם כ^פרייזר-נאש-ב.מ.וו^. מאוחר יותר שכנע אלדי את פריץ פרידלר, מי שתכנן את ה-328 המקורית, להצטרף אליו. פרייזר נאש שתפה פעולה עם חברת בריסטול, שעד אז ייצרה מטוסים בלבד ורצתה להתרחב לתחומים נוספים; בריסטול החלה לייצר מנועים על בסיס מנועה של ה-328, ומאוחר יותר שימש אותו מנוע בין היתר את מכוניות AC – לפני שקרול שלבי שתל בהן מנועים אמריקניים גדולים והפך אותן לקוברה... הדגם הראשון של בריסטול, ה-400, התבסס על דגם אחר של ב.מ.וו, ה-327, וצוייד במנוע המועתק בנפח 2.0 ל'. פרייזר-נאש מצידה פיתחה מכונית משלה על בסיס שלדת ה-328, בסיועו של פרידלר ועם בריסטול כספקית המנועים.
ולסיום, עיצובה של ה-328 שימש השראה עיצובית בולטת ליגואר XK120 המפורסמת של 1948; את קוי הדמיון לא קשה לזהות.
