הכתבה פורסמה במגזין אוטושטח.
הכל נכון. למסקנה חדה וברורה זו הגעתי כבר אחרי השעה הראשונה במחיצת הלנדקרוזר FJ45 המצרי ופרג' ממזיינה (ליד נואייבה) בעליו בעשור האחרון. כל הסיפורים, הסאגות והאגדות כולן – רבותיי – נכונות. המכונית הזו היא פשוט פנטזיה, סמל ומופת לדרך שבה – פעם – היו בונים רכבי שטח מסוקסים ואיתנים והיום מדברים על ^עיצוב אגרסיבי^ ואלקטרוניקה דיפנסיבית – פחחח...נראה שבונים אותן כדי למכור יותר חלקי חילוף...
^לנדקרוזר^ מיוצר על ידי קבלן משנה של טויוטה בשם ^אראקו^ אשר נשכר בראשית שנות ה-50 לפיתוח של רכב עבודה זול ובסיסי בתקופה שבה יפן החלה להשתקם מהחורבן שהותירה אחריה מלחמת העולם השניה. במקביל החלה ניסן לפתח את הפטרול ושניהם החלו עם חיקוי של – ג'יפ וויליס. בתחילת שנות השישים הופיע כבר הדור השני – סדרה 40 אשר יוצר עם שינויים קלים במשך 24 שנים עד 1984 אז הוחלף על-ידי סדרה 70 המיוצרת עד היום. בסוף שנות השישים עשתה טויוטה מאמץ לחדור לשוק האמריקני ופיצלה את קו הייצור לשניים: עבודה – סדרה 40 ו-70 ולפאר: סדרה 55- 60- 80 ו-100. טויוטה שזיהתה את הפוטנציאל של רכב פנאי זול יחסית בארה^ב העבירה את היצור למפעליה לבנות גרסה מרוככת של ה-70 שנקראה ^פראדו^. כך שרק הפראדו נותר הלנדקרוזר היחיד שאינו מיוצר על-ידי אראקו.
הלנדקרוזר שפגשנו הוא מבציר 84', ממש משנת היצור האחרונה של הדגם. מדובר בגרסה הארוכה של הטנדר FJ45 עם בסיס גלגלים באורך 271 ס^מ. תחת מכסה המנוע תמצאו מנוע בנזין שישה צילינדר טורי בנפח 4.2 ל' אשר הפיק במקור 135 כ^ס ו-29 קג^מ. עם מהלך סופר-ארוך של 102 מ^מ ויחס דחיסה מגה-נמוך של 7.8, עובד המנוע הזה באיטיות ועצלות רבה ומסוגל גם להתמודד עם דלק נחות ומזוהם כפי שצפוי למצוא במדינות העולם השלישי. לתיבת ההילוכים חמישה יחסי העברה ולתיבת ההעברה LOW ביחס 1:1.95. לשני הדיפרנציאלים יחס של 4.11. זו חבילה מתונה למדי המתאימה לשימוש כללי. (בסדרה 70, עם מנוע בנזין 24 שס’, יש LOW ביחס 2.29 ויחס העברה סופי של 4.56).
מבט מלמטה מגלה כמה פרטים טכניים מעניינים מאוד שלכולם מכנה משותף אחד – הם גבוהים מעל לקרקע ומוגנים היטב. במתלה האחורי משולב מוט מייצב שעובר מעל לסרן, תיבת-ההעברה צמודה מאחרי קורת רוחב מסיבית ומצויד במיגון מסיבי משלו, מיכל הדלק יושב בין הקבינה לשלדה (פחות או יותר מתחת למושבים) מעל לקורות האורך. אם אי פעם תתקלו במכונית כזו, או אחרת מסדרה 40, עשו לעצמכם טובה והציצו מתחת. ככה צריך להכין רכב לשטח. ממש מדהים. וזה לא נגמר פה. צדן הפנימי של קורות האורך בשלדה מחוררות לכל אורכן. היתרונות רבים: תוספת גמישות לפיתול, הפחתה משמעותית במשקל, ייבוש מהיר וקל של מים ולחות שחדרו לקורה. מבריק.
ההגה נטול הגברה ומשתמש במנגנון סבבת וגלגל הגה בקוטר עצום כדי לקבל מנוף יעיל למוט ההגה. אחרת, יהיה קשה מאוד לסובב אותו. הבלמים, תודה לאל, מוגברים עם בוסטר פרימיטיבי ופשוט המפעיל ארבעה תופים גדלי קוטר בכל פינה. וממש באותן פינות תמצאו צמיגי שטח שחוקים וחלקים לגמרי של מישלין הנקנים משומשים בכ-300 לירות מיצריות (צמיג חדש עולה 1000 לירות).
תא הנהג בסיסי, פשוט ומתכתי בעיקרו. וברכב הזה מקורי להפליא ורובו עדיין עובד. הספידומטר נשבר לפני תשע שנים ונותר קפוא על 247,000 ק^מ, כל המיתוג ישנו, מתקתק בחדווה ועושה את מה שעשה לפני עשרים ושניים שנים. אפילו המושבים מקוריים ורק הריפוד שהתבלה כוסה על-ידי חייט מקומי.
אבל הסיפור האמיתי של המכונית הזו הוא האחזקה שלה. ורק אקדים ואומר שהמכונית הזו גרה במצרים (שהיא כידוע די שונה משוויץ) על כל המשתמע מכך, נוסעת כמעט כל הזמן בשטח (כי אין הרבה כבישים, ואלו שיש הם לא-מי-יודע-מה), עובדת קשה לפרנסתה בטיולי שטח ארוכים עם עד עשרה אנשים מאחור. בקיצור, רכב עבודה אמיתי, ^ברד^ קשה-יום מסוקס עד לגבות.
אך למרות כל האמור לעיל, סיפור אחזקתה של המכונית הזו (ושכמותה ברחבי סיני והמדבר המערבי) היא אמינות מוחלטת. לפי פרג', בתשע השנים האחרונות הוא החליף צמיגים, בולם אחד, ושמן מנוע באופן סדיר. אה..כמעט שכחתי, פרג' החליף גם את נוזל הקירור לפני שש שנים! כשנאלץ – בעל כורחו – להחליף ראדיאטור מפונצ'ר. מאז הוא רק מציץ דרך החור בפקק.
גם אם פרג' מעט הפליג במיטב מסורת סיפורי אלף לילה ולילה, היו כמה פריטים מקוריים שלא ניגשה ג'בקה לקרבם מאז עזבו את שערי המפעל: המנוע, סטנדרטי לחלוטין מעולם לא תוקן, פורק או שופץ – פשוט עובד. תיבת-ההילוכים, תיבת-ההעברה, גלי-הינע, צלבים, סרנים ודיפרנציאלים: כולם מקוריים, עובדים ומרוויחים את לחמו של פרג' מזה עשור. חשוב להדגיש שהמכונית לא חשה כלל כמו גרוטאה מרוטה. היא נוסעת מצוין, מעבירה הילוכים ללא חריקות ונוסעת בשטח – כל הזמן. מדהים.
האפשרות לנהוג במכונית הייתה מוגבלת ביותר לכן יצאנו לנסיעת כביש קצרה צפונה מנואייבה עד לערוץ נחל פוטוגני אליו נכנסנו בשביל כבוש ונוח והמשכנו על בולדרים וסלעים. הנסיעה בכביש נינוחה ונעימה. מנוע הבנזין שקט וחלק כמשי ורק כיוון קרבורטור בשיטת ה^נראה לי בסדר^ גורם למעט גימגום והיסוס בסל^ד נמוך. הסחיבה, אחרי שני עשורים, עדיין טובה מאוד. להגה המון חופש, ושטח מת. זה דורש ערנות רבה בנהיגה אפילו שלא נוסעים מהר והבלמים אוהבים רגל בריאה על הדוושה להפיק בלימה או נכון יותר האטה. רחוק שנות אור ממערכות הבלימה המודרניות שיש במכוניות המודרניות. סנדלי הבלימה של ארבעת תופי הבלם בלנדקרוזר לא ממש ^עוצמתיים^ אלא יותר בסגנון של ^מספקים^ ודורשים את הכבוד שלהם אחרת ייכשלו.
המצמד מופעל כבל והוא כבד וחקלאי אך ההילוכים עוברים כמשי דרך ידית ההילוכים הארוכה. שנים של שחיקה נתנו אותותיהם וההילוכים משתלבים עתה אפילו בנשיפה חזקה. אין חריקות, אין תלונות, אין בררבברר... מכאני כשההילוך משתלב או כשתיבת ההעברה עוברת ל-4 high או LOW .
בגלישה ארוכה, מול אוטובוס מלא תיירים, אנו פונים שמאלה, מפנים את הגב לים ונכנסים לשביל עפר נוח אך מוכה גדודיות. נו, אתם יודעים, מהסוג שגורם לכל הרכב לרעוד ולקשקש. אבל הלנדקרוזר, נוח באופן מפתיע, בוודאי בהשוואה לסופה או לסיקס, לאט לאט נירפו שרירי הלסת שלי שהתכוננו לוויברציה הנוראה, עד שהציפייה התחלפה לתדהמה. איני יכול להסביר זאת. אולי עשרים שנות נסיעה בשטח ריככו כל-כך את השלדה והעלים שהאוטו עתה נוח ורך. אולי ככה זה הגיע מהמפעל. איכות הנסיעה בשטח פשוט פנומנאלית. ואם נזכרים שמדובר בטנדר ריק ממטען, זה עוד יותר מרשים.
אבל ה-FJ45 של פרג' עדיין לא סיים את תצוגת התכלית. עם שילוב חלק ל-LOW נכנסנו לטיול בינות לסלעי גרנית סגולים/שחורים במיטב מסורת חצי האי סיני. גמישות השלדה נותנת לכלי מהלך מתלים ארוך לרכב עם סרנים קשיחים וקפיצי עלה. זה היה פשוט שיעור מעלף כיצד ניסינו לגרום להצלבה, בהתחלה על סלעים פעוטים ובהמשך על כמה חתיכות לא רעות בכלל ורוב הזמן הלנדקרוזר הוותיק פשוט גיחך, הרים רגל לגובה, פיתל שלדתו עד שנוצרה זווית מאוד ברורה בין הקבינה לארגז, ולא ניתק מגע עם הקרקע. אח...איזו מכונית!
ירדנו לסיני לפגוש אגדה חיה. יש כמה FJ בודדים שמסתובבים בארץ אך רובם לא במצב נסיעה או שבעליהם מעדיפים לשמור על פרופיל נמוך – די בצדק. מעבר לגבול המצרי, קוראים ל-FJ ^פייטר^ על שום הרקע הצבאי שלהם ממלחמות ישראל ולא פחות בשל יכולתם לשרוד כמעט בכל תנאי, אם זה בטיולי תיירים בהרי סיני או עמוק בשטח המדבר המערבי על גבול, סודן-לוב. על גבן של המכוניות הללו נבנה המיתוס העולמי של הלנדקרוזר בדבר אמינות מוחלטת ועמידות יוצאת דופן מלווה בקורטוב הרפתקנות וניחוח של מקומות אקזוטיים. ה-FJ יפה בערך כמו ארגז פעולה, ויש לו חן של כלב רועים זעפן. אבל כמו אותו מברג ישן בארגז הכלים שלכם, שרק אותו אתם אוהבים והוא נופל בדיוק לכף היד. אותו תמיד תוציאו ראשון מהארגז גם אם אתם יודעים שאינו מתאים אך אינכם מוכנים לוותר על ההזדמנות להחזיקו ביד. כך חש הלנדקרוזר, כלי עבודה ישן ושחוק אך נאמן ותמיד נכון.
