בתחילת דרכה של תעשיית הרכב המכונית הייתה סוג של ביטוי לחזון של האנשים שיצרו אותה. אנשים כמו אטורה בוגאטי, אנזו פרארי, אנדרה סיטרואן ואפילו הנרי פורד ראו במכוניות שיצרו קודם כל ביטוי עצמי לרצונותיהם ורק אחר כך מוצר להמונים. כמובן שבמהלך השנים, ייצור המכוניות הפך להיות פחות רגשי ויותר עסקי, כשהיום מבכים רבים את דחיקת התשוקה מתהליך הפיתוח. אבל גם בעידן המודרני היו בתעשייה אנשים שלמרות הכל רצו להגשים את חזונם האישי דרך המכונית – ג'ון דה-לוריאן, היה אחד מהם. החזון של ג'ון דה-לוריאן היה להפוך את מכונית-העל לזמינה גם לאנשים שאינם בני אצולה. בסוף שנות ה-60, כאשר היה מנהל בחטיבת פונטיאק בג'נרל מוטורס, הוא היה אחראי למחטף של דחיקת מנוע V8 לחרטומה של הפונטיאק טמפסט והולדת הפונטיאק GTO הראשונה. דה-לוריאן הציג את הפרוייקט כגרסה בכירה לטמפסט העממית ותו לא, אך כאשר גילו ראשי ג'נרל מוטורס כי ה-GTO לא ממש דומה לטמפסט, היה כבר מאוחר מידי מבחינתם. המכונית הייתה בשלבי פיתוח מתקדמים ולא נותרה להם ברירה אלא לאשר את הפרוייקט. ההימור של דה-לוריאן התברר כמוצלח, ה-GTO הייתה לרבת מכר והפכה להיות ממכוניות השרירים הבולטות של סוף הסיקטיז. על הצלחתה של ה-GTO המקורית מעידה יותר מהכל החלטת ג'נרל מוטורס להחזיר את השם לחיים, עם גרסת פונטיאק להולדן מונארו. למרות ההצלחה של ה-GTO, דה-לוריאן לא ממש התחבב על בכירי ג'נרל מוטורס, ככל הנראה גם בגלל אופיו. לבסוף, בשנת 1973, עזב דה-לוריאן את ג'נרל מוטורס והתפרסם באמרה ^היום פיטרתי את ג'נרל מוטורס^. אבל שאיפתו של דה-לוריאן ליצור מכונית-על זולה לא מתה עם עזיבתו את ג'נרל מוטורס, היא רק התעצמה, והביאה לנו בסופו של דבר את המכונית שתיזכר כאחד ה^פלופים^ הגדולים של תעשיית הרכב. חזונו של דה-לוריאן התממש בדמות ה-DMC12 – מכונית על עם מנוע אחורי, דלתות כנפי שחף, עיצוב עתידני וגוף עשוי פלדת אל חלד. בכדי לשמור על מחיר אטרקטיבי, החליט להקים את המפעל בשיתוף עם ממשלת בריטניה בצפון אירלנד, ולנצל את כוח העבודה הזול. רק שדה-לוריאן לא לקח בחשבון את העובדה שבצפון אירלנד היה חסר כח עבודה בעל ידע ביצור מכוניות בכלל, ומכונית-על על אחת כמה וכמה. מיקום למפעל היה, סיוע כספי ממשלת בריטניה היה וגם כוח עבודה זול היה זמין, אך פיתוח המכונית הלך והתמשך ללא תוצאות נראות לעין, עם השלכה ישירה על מחיר היעד של המכונית שהלך ותפח. להצלת המיזם הוזעק קולין צ'פמן האגדי מלוטוס, שהכניס מספר שינויים בתוכנית המקורית במטרה להביא לסיום מהיר, וזול, של הפיתוח. בשלדתה של הלוטוס אספרי נדחף מנוע V6 בנפח 2.85 ליטר של רנו ומכלולים נוספים של החברה הצרפתית מצאו גם הם את מקומם בגוף המפוסל. וכך, כשהוצגה ה-DMC12 בסופו של דבר, הסתבר שהיא אולי נראית כמו מכונית-על אבל רק נראית. 150 הסוסים שהתקבלו ממנוע הרנו, ביחד עם תיבת הילוכים אוטומטית בת 3 מהירויות, הם לא החומרים שמהם בנויות מכוניות-על וכל התכונות החיוביות של שלדת האספרי נעלמו כלא היו. המחיר היה מוגזם ורק קונים בודדים הסכימו לרכוש את ה^יצירה^ של דה-לוריאן. בסופו של דבר נסגר המפעל בשנת 82, לאחר מעצרו של דה-לוריאן על ידי ה-FBI בחשד לעסקאות מפוקפקות שנועדו להשגת מימון להצלת המפעל הכושל. אבל יותר מכל תיזכר הדה-לוריאן כמכונית שכיכבה בסדרת סרטי ^בחזרה לעתיד^ עם מייקל ג'י פוקס. אנשים רבים חשבו שההופעה של הדה-לוריאן בסרט נעשתה על מנת לקדם את המכירות, אך כאמור המפעל נסגר שנתיים לפני צאת הסרט הראשון. מאז נעלם דה-לוריאן ונשכח. הוא אומנם זוכה מההאשמות נגדו, אך זה כבר לא עזר לו. הצהרות ששחרר כי עוד ישוב לייצר מכוניות, התבררו כריקות מתוכן – איש כבר לא רצה לעבוד עם דה-לוריאן. ג'ון דה-לוריאן יכל להתנחם בעובדה שלמכונית שנשאה את שמו קמו מועדוני מעריצים רבים. ב-19 למרץ, בגיל 80, מת דה-לוריאן בביתו שבניו-ג'רזי עקב סיבוכי שבץ – יהי זכרו ברוך.