לאס וגאס. יש כאלו שעבורם היא עיר ההימורים, עבור אחרים היא עיר חטאים. לא מעט מכירים אותה דרך אחת מאין ספור התערוכות המקצועיות הנערכות בה. אחדים יזכירו כי היא הגיחה מהחולות תודות ליזמות של גנגסטרים, כן המאפייה.
אני אזכור אותה בתור העיר שנתנה לי הזדמנות מהסוג שרק אמריקה יודעת לתת. במרכז לאס וגאס שוכנת חברת ^מכוניות חלומות להשכרה^, ורשימת הדגמים שהיא מציעה כוללת גם פרארי 360 מודנה, דודג' וייפר ושברולט קורבט. ואם בא לכם ממש להרגיש אמריקה, תוכלו לשכור אפילו קדילאק אלדורדו 1965 פתוחה. אמריקה!
עבורי, דודג' וייפר מעולם לא הייתה משהו שנמצא על קו החיים הממשיים. אלא שהוייפר, מספיק לקרוא את המפרט, היא מכונית שלא הייתי מתנגד לנהוג עליה או אפילו להיות בעליה. בטח, למה לא. אלא שעם תג-מחיר עדכני של 82,000 דולר לדגם הנוכחי, זה לא נראה כמו הדבר הראשון עליו הייתי מוציא סכום כזה.
אלא שכל ההגיג הזה התפוגג כאשר עצרתי בשדרת לאס וגאס, ממש מול דודג' וייפר לבנה עם שני פסים כחולים לכל אורכה. על המדבקה צוין כי זוהי וייפר R/T10 מ-1996 ולידה היה קבוע שלט לאמור: ^שכור אותי^. כמה מאות דולרים, פיקדון של 5000 ירוקים וכולה שלי. ליום אחד, לפחות.
גישושים ראשוניים
העיצוב של הוייפר כל-כך תוקפני, כל-כך בולט, כל-כך חף מעידון, עד כי המסר הכוחני שלה, ההבטחה לביצועי-על בניגוד לתקנות הציבור, פורצים אפילו כאשר היא עומדת. בכדי לפתוח את דלת הוייפר, העשויה פיברגלס, צריך להפעיל את ידית הפתיחה הנמצאת בתוך האוטו; בוייפר אין ידיות פתיחה חיצוניות. התמקמות במושב זעיר הממדים מלמדת כי זה תוכנן כך שיחבוק את גוף הנהג בצורה שלא תאפשר לו לזוז בזמן הנהיגה. אלא שאם אתם מלאים מדי, פשוט אין סיכוי שתצליחו לשבת בו. אפילו מבט מהיר לתוך לוח המחוונים - שהעלה כי זה עשוי פלסטיק לא ממש מרשים ומעוצב באופן הבסיסי ביותר שתוכלו לדמיין - לא שינה את ההתרגשות הרבה שהתרוצצה אצלי: אני בוייפר!
עם ההתנעה, התנתקה נשמתי מגופי, התחברה לסעפת היניקה, מותירה רק את הגוף לנהוג בוייפר. איך מתארים את מה ששמעתי יוצא מאותו V10 בנפח 8.0 ליטר המייצר 415 כ^ס ומתחבר לצמד המפלטים מאחור? האם מלים כמו ^שאגה^, ^גרגור רועם^ או ^נהמה^ יכולים להעביר ולו משהו ממה ששמעתי? כולן יחד יכולות לספר אולי על חמישית מזה. אולי.
ראשון פנימה, מצמד החוצה, והוייפר מתחילה לנוע. עשר דקות ארוכות מאוד של נסיעה ^מנהלתית^ בשדרת לאס וגאס, בדרך ליציאה מהעיר. כל כך הרבה סוסים, ממש עדר ענק, נמצאים שם, מחכים כי שערי האורווה ייפערו לרווחה - ואני מתגלגל ב-35 קמ^ש בתוך העיר, מרמזור לרמזור, מצומת לצומת בדודג' וייפר אימתנית. בפוטנציה.
לרכב על דרקון
תמרור מראה את הדרך ל^קניון האדום^; זוהי אותה אחת הנראית במפה כרצועת כביש מפותלת במיוחד ואורכה 100 מייל. מושלם. רמזור ירוק, ראשון ברמזור - והתחלתי לשמוע קולות. בראש. וכל הקולות הרבים דיברו בבת אחת, וכל שאמרו התערבב לי בפנים, והחל להדהד, וההדהוד נשמע כמו תופי טמטם - ורק משפט אחד: ^ארבע-נקודה-חמש-שניות-אפס-למאה^ והוא חזר: ^ארבע-נקודה-חמש-שניות-אפס-למאה^ ושוב, ושוב. ועוד פעם.
שמעתי אותם, הקשבתי להם. בום. הוייפר זינקה קדימה, והראש נדבק לאחור. לאחר שהנשמה עזבה כבר קודם, עכשיו פרחה לה הנשימה. הכוח האדיר שהטיס לפנים את הוייפר, התאוצה המהממת שהדביקה את קדמת הבטן לאחורי הגב, היבבה נוראית שחברה לצליל שאיבה סילוני, שיתקו את הגוף לשנייה, ובבת אחת גרמו לו לרעוד מרוב התרגשות.
גם הוייפר רעדה. מסל^ד סרק ועד שיא הסל^ד ב-6100 סל^ד, היא וויברצה כאחוזת טירוף; מעודנת היא לא. ב-85 קמ^ש לערך משתלב ההילוך השני - והעורף עדיין לוחץ בכוח על המשענת. היד חוזרת לידית ההילוכים לקראת ההילוך השלישי, 135 קמ^ש על המחוג, שילוב מהיר - ועדיין העורף מעוך בתוך המשענת. והוייפר ממשיכה בדחף הפרוע, 160 קמ^ש, 170 קמ^ש. נעילה.
נעילה? כן, של שני הגלגלים האחוריים. וכאשר אני אומר נעילה, אני מתכוון ל-נעילה! עשן לבן וריח צמיגים שרופים מלא את האוויר ובד בבד החל קרב עם המכונית במטרה לייצבה. הזנב החל להשתולל מימין לשמאל כאילו יש לו חיים משלו. הרבה היגוי נגדי והחלקה לשמאל בסיום סצינת האימים הזאת, הביאו אותי לשאול: ^מה, לעזאזל, קרה כאן?^.
עכשיו הכל לאט. שילוב הססני לראשון, פרסה, וצבירת מהירות באיטיות, כאילו זו סובארו 87'. לאחר חצי שעה מאוד מאוד ארוכה התייצבתי בחברה המשכירה חלומות. ^מממ....סלחו לי אבל... הייתה לי תקלה בחלום^. לאחר תיאור המקרה, שכל מי ששמע אותו היה משוכנע כי ממש, אבל ממש, כמעט ועלה לי בחיי (לא זה היה המצב, אבל זה נשמע טוב) הביט עובד א' בעובד ב', וזרק לו כמה מילים וקללות עסיסיות בניב שרק אמריקאים יוצאי מקסיקו יבינו... לאחר רבע שעה קיבלתי את המפתחות לידי ואישור לצאת שוב לדרך. כאשר שאלתי מה הייתה הבעיה נאמר לי משהו כמו ^תקלה קטנה בבקרת האחיזה. אל תדאג, זה לא יקרה שוב; ניתקנו אותה לגמרי^. הרגשתי הקלה. זהו, עכשיו אין מערכת בקרת אחיזה במכונית הנעה אחורית עם 415 סוסים. הקלה? חשש-מה נשאר, אלא שבבית בישראל יש לי שברולט-קמארו-400כ^ס-הנעה-אחורית-בלי-בקרת אחיזה - כך שארגיש בבית גם בנבאדה.
יחסי קרבה
ושוב אני בדרך לכביש הקניון האדום, מאיץ קצת יותר בעדינות, מושך הילוכים קצת פחות - אבל אני כבר בהילוך חמישי ומד המהירות מראה 235 קמ^ש. וכאן, ממש לפני השילוב לשישי, הופיעה הפנייה הראשונה. כן, וזה ממש כמו במערכות יחסים בין אנשים. בקצה אפשר להכיר את בת הזוג, לומדים את הגבולות, לומדים את מרכיבי האופי, בודקים כמה רחוק אפשר ללכת, כמה צריך להשקיע בקשר ומה אפשר לקבל ממנו ותמורת מה.
הנהיגה בוייפר תובענית. המכונית דורשת מהנהג לנהוג אותה. נטו. היא דורשת התמסרות מוחלטת למעשה הנהיגה, ואינה מאפשרת כי דעתו תוסח לדברים אחרים כגון התבוננות בנוף או חיפוש תחנות ברדיו. ולכל אלו שיודעים, אפילו קצת, נהיגה ספורטיבית מהי, ומכירים אותה דרך מכוניות יפניות ו/או אירופאיות, וטוענים כי מכוניות אמריקאיות אינן יציבות, לא אוחזות היטב, ובכלל לא מבריקות מהבחינה הדינמית, אני רוצה לומר רק דבר אחד:
אתם צודקים.
לפחות במקרה של הוייפר; כניסה לפניות במהירות סבירה לחלוטין גרמה למכונית הספורט האקזוטית(?) הזאת לאבד אחיזה בקלות רבה ולייצר תת-היגוי מביך; זוהי מכונית עם שלדה קשיחה, נפרדת (מרכב פיברגלס על שלדת צינורות). ובמקרה הזה, הממדים ממש מפריעים: כוח שכזה עם שלדה לא-מפותחת כזאת על בסיס גלגלים קצרצר של 244.5 ס^מ - כמו של סופר מיני - ומפשק סרנים שהוא לא רחב בהרבה מעבר ל-150 ס^מ ממש לא עוזר. הצמיגים, שמידתם המקורית כמעט מופרכת, ובוייפר שנהגתי היו כאלו עם מידות אוויליות אף יותר - מלפנים:275/35ZR18 ומאחור: 335/30ZR18 לא הצליחו למלא את מה שהשלדה החסירה. אבל אם הכניסה לפנייה לא משהו, היציאה היא סיפור אחר: פשוט, עם כוח זמין אדיר-ממדים - כן-כן: 67.4 קג^מ ב-3600 סל^ד - הוייפר פשוט שוגרה במהירות אדירה לסיבוב הבא.
ועם התנהגות כזאת אבל עם כוח כזה, שיניתי כיוון. אל תוך הפניות נכנסתי במהירויות שהיו מעבר ליכולת האחיזה של הוייפר, אך עם החלקה ויצירת היגוי-יתר קל בכל סיבוב. להוציא את המפלץ ממצב זה הוא עניין פשוט, שהרי לוייפר יש כל כך הרבה כוח.
אחת לכמה עשרות מיילים נהניתי מקטעי כביש ישרים כסרגל ושטוחים כשולחן כתיבה, כך שיכולתי להגיע גם להילוך השישי הנכסף. המהירות המרבית - 266 קמ^ש - הושגה בסוף ההילוך החמישי; לא פלא: לשישי יחס העברה של 1:0.5. ואם כבר אנחנו בביצועים, ניסיתי להביא את
ה-1550 ק^ג ל-60 מייל (97 קמ^ש) ב-4.5 שניות. מדידות חובבניות סיפרו על 5.1 שניות בערך. לא רע, מספיק לי...
הוייפר אינה ^צורכת^ דלק. היא גם לא ^זוללת^ או ^בולעת^ אותו, ובכלל לא עושה דברים מהסוג המיוחס, שוב, למכוניות אמריקאיות; היא פשוט מעלימה אותו, הדלק פשוט מתפוגג. מיכל הדלק, עם קיבולת של כ-83 ליטר, דרש מילוי מחדש כל 200 קילומטר. ותוצאת הנתונים גרועה ממש כמו שזה נשמע: ליטר אחד לכל 2.4 קילומטר. וזה לא הנתון הגרוע ביותר. מהירויות גבוהות והאצות העמידו את נתוני הצריכה על 2 ק^מ לליטר. בסוף הפסקתי למדוד. שתי יקירתי, שתי כמה שבא לך...
פה ושם הרשיתי לעצמי להוריד קצת את הרגל מדוושת הגז ואפילו עצרתי כדי ליהנות מנופיה המדהימים של מדינת נבאדה, על הקניון האדום המרהיב ביופיו והמרחבים האדירים החוצים את האופק. בזמן העצירה, הדבר החשוב ביותר היה להימנע ממגע בכל חלק מהמכונית העשוי מתכת. המכונית פשוט בערה. צינורות הפליטה עוברים מתחת לקו הדלתות ומשם לחלקה האחורי של הוייפר. כל מה שבדרך התחמם באופן בלתי-נסבל.
הדרך חזרה הייתה דרך של הנאה מסוג אחר. כבר לא ניסיתי להוציא מהוייפר את המרב, כלומר, לא העברתי הילוכים ב-6000 סל^ד, שהם תחילת הקו האדום אלא ב-5500 סל^ד (באמת יפה מצדך מר ברוך. הרי שיא ההספק הוא ב-5200. העורך) אל תוך הפניות נכנסתי בהחלקות עדינות, אם בכלל,
וזעקות הצמיגים שככו וגם שאון המנוע עם היציאה מהן היה רגוע.
הקלה
בוודאי לא תתפלאו כי כאשר החזרתי את הוייפר לחברה המשכירה חלומות, הרגשתי הקלה מסוימת. הוייפר, כבר אמרתי, תובעת את כל תשומת הלב מחד, אך לא תורמת מצדה הרבה לזוגיות משופרת; יש לה נתוני ביצועים מהממים - אבל מה עם השאר? וזה לא רק בגלל שבדברים חשובים אחרים היא לא משהו. אפילו המושב תרם את חלקו לנוחות הלקויה, כאשר המתלים הקשים והצמיגים דלי הדופן מוסיפים לא מעט משלהם. אלא שמול כל הטענות אני זוכר כל הזמן את הזיעה הניגרת, תחושת היובש, ואלו עוטפים את ההתעלות הרוחנית והפיזית שמלווה בהרבה דפיקות לב (תחושה די דומה לאורגזמה, אם תחשבו על זה...).
האם אקנה לי וייפר אם אוכל? אולי. זוהי מכונית עם הרבה מגרעות אבל היא יכולה להעניק דבר אחד: הנאה צרופה, מהסוג אותו מקבלים בנהיגת קרטינג או מכונית מירוץ. שני בעלי וייפר אותם פגשתי סיפרו כי עבורם הוייפר הוא צעצוע.
וזאת הסיבה שלמרות הכל, הנהיגה בוייפר הייתה חוויה שלא אשכח. הלמות הלב המתרגש נשמעה עוד שעות לאחר שהחזרתי את המפתחות.
