ביום הראשון של השקת ה-C3 פלוריאל ציפתה לנו הפתעה. בערב לאחר הפרזנטציה (המושקעת, יש לציין) של הפלוריאל, התבקשנו לשבת במקומותינו וזכינו למצגת נוספת – אבל הפעם של מכונית אחרת: ה-C2, האחות הקטנה והחדשה ביותר לבית סיטרואן. אני מניח שהעיתונאים האחרים שנאספו שם התיחסו, כמוני, אל המצגת כאל בונוס קטן ולא יותר, מאחר וידענו כי ממילא לא ניסע על המכונית. אלא שכשהסתיימה המצגת והולדקו האורות, הובלנו לחדר אחר צדדי – ושם המתינו לנו צמד מכוניות C2, בשר ודם. היתה זו הזדמנות ראשונה ומצויינת לראות במו עינינו ולחוש בקצות אצבעותינו את הסיטרואן החדשה. להזכירכם, מדובר במכונית קטנה, שלב אחד מתחת לסופרמיני: ה-C2 מוצעת במרכב 3 דלתות בלבד, והיא מוצגת כדגם משלים ל-C3 אשר קיימת במרכב 5 דלתות בלבד. אך קיימים הבדלים מהותיים בגודל הממקמים את ה-C2 בסגמנט מכוניות ה^מיני^, או העירוניות – היא בעלת בסיס גלגלים קצר ב-15 ס^מ משל ה-C3, רק 2.31 מ', והיא גם מיועדת ל-4 נוסעים בלבד. את כל זה ידענו גם בלי לראות את המכונית בפועל. ובכן דבר ראשון – העיצוב. יש כאן שיעור חשוב: תמונות, טובות ככל שיהיו, אינן יכולות להוות תחליף לצפיה בפועל. בתצלומי היצרן נראית ה-C2, לפחות לדעת רבים, כאוסף לא-ממש-הומוגני של חלקים, עם החלטות מוזרות – כגון הקו התחתון האלכסוני של החלון האחורי, שאינו מתחבר כלל עם קו החלון הקדמי. בנוסף, במבט מהצד נראה הזנב הקטום מוזר, עם תוספת לא ממש נעימה לעין מאחורי הגלגלים האחוריים. במציאות, במתכת ופלסטיק, ה-C2 נראית פשוט מצויין – וכל אותם חלקים שלכאורה לא קשורים זה לזה מתחברים למקשה אחת. לטעמי זו הסיטרואן היפה והמיוחדת ביותר כיום; כן, יותר יפה גם מהפלוריאל ובודאי מה-C3, שעבורי לפחות היתה אכזבה מסויימת. ה-C2 היא המודרנית ביותר בהיצע הנוכחי של סיטרואן, עם קוים מחודדים היוצרים מראה חמוד להפליא אבל גם אגרסיבי במידה, ספורטיבי, רענן – קרוב לעתידני, הייתי אומר. אגב, הפנסים הרבועים המשתפלים מטה, ובעצם החרטום כולו, מזכירים לי דווקא את הקו העיצובי החדש של ניסאן, כפי שבא לידי ביטוי במקסימה האמריקאית החדשה למשל; אבל התוצאה הכללית אינה דומה כלל ועיצוב ייחודי ושונה. המכוניות שראינו היו גרסאות VTR, שלפחות בשלב הראשון יהיו הספורטיביות ביותר בהיצע, עם מנועי 1.6 ל', חישוקי ^15 שממלאים היטב את בתי הגלגלים ומושבים ספורטיביים עמוקים. מנוע ה-1.6 יהיה הגדול בהיצע, כאשר בנוסף אליו יוצעו מנועי בנזין 1.1 ו-1.4 ל', וטורבו-דיזל 1.4 ל' HDi המוכר מדגמי סיטרואן ופיז'ו אחרים (וגם מהפייסטה של פורד). עם מנוע ה-1.6 תוצע התיבה הרובוטית ^סנסודרייב^. עיצוב תא הנוסעים מבוסס על ה-C3, כאשר הקונסולה, המחוונים, פתחי האוורור והסידור הכללי לקוחים ישירות מהאחות הגדולה; ה-C2 מקבלת גוונים משלה, ונגיעות חביבות כגון מוט ההילוכים העשוי פלסטיק שקוף. במושב הנהג הצלחתי למצוא די מקום לזוג רגליים ארוכות, והפתעה נעימה היתה התגלית שההגה מתכוונן גם פנימה והחוצה – נדיר עד לא קיים בקבוצת גודל זו. המקום במושבים האחוריים אינו נדיב, כמובן, וגם תא המטען אינו ענק כצפוי – אך שני המושבים זזים, כל אחד בנפרד, קדימה ואחורה וגם מתקפלים בקלות, כדי להגדיל את שטח המטען באופן מודולרי וגמיש. פרט חכם ושימושי: הדלת האחורית מפוצלת. חלקה התחתון נפתח כלפי מטה ומשמש כמשטח הטענה נוח, העליון – המכיל את החלון האחורי – נפתח כלפי מעלה. בכך מובטחת בכל מקרה גישה לתא המטען גם בעת חניה צפופה בעיר. הדלת האחורית התחתונה מכילה תא סגור נוסף בחלקה הפנימי, שימושי מאד לנשיאת מטריה למשל. ממש כמו ברולס-רויס... איכות החומרים וההרכבה נראו שתיהן מרשימות למדי, אם כי יש כמובן להתסייג ולציין שמודבר במכוניות טרום-ייצור. בשלב מוקדם זה אין בידינו מידע לגבי תכניות היבוא לארץ, ובודאי לא לגבי מחירים. היינו נזהרים מלהיות אופטימיים: ההיסטוריה מלמדת כי השוק הישראלי אינו מתנפל על מכוניות קטנות, ובודאי לא על אירופיות. למעשה, אף מכונית-מיני אירופית אינה מיובאת לישראל (פרט לסמארט, שם מדובר בסיפור אחר). קשה לנבא סיכויי הצלחה למכונית כזו שמחירה יהיה, כמעט בודאות, גבוה יחסית; אך אני, לפחות, הייתי שמח מאד לראות את ה-C2 בישראל.