הקאדילק הלבנה והפתוחה של רוברט צדה את עיני מהרגע הראשון. קשה להתעלם
ממכונית באורך של חמישה מטרים וקצת החושפת לעין–כל את ריפודי העור האדומים
שלה בזכות גג בד מתקפל. מקרוב היא מרשימה אפילו יותר, נראית כמעט חדשה
לחלוטין - ולא במקרה. מתברר שאביו של רוברט - שהוא אספן המכוניות במשפחה -
קנה אותה לפני עשרים שנה מבעל סוכנות קאדילק שפשוט שמר אותה אצלו לאורך
השנים. מד המרחק מצביע על 40,000 מייל בלבד, כך שלא מדובר בשחזור מוקפד,
אלא עדיין על חלקים וגימורים מקוריים.
מדובר באחד השמות הידועים ביותר בתולדות קאדילק, שנולד בשנת 1949 וממשיך למעשה עד היום - ה–D ב– DTS הנוכחית הוא מ"דה–וויל". לנו יש כאן עסק עם מכונית מהדור השני של הדה–וויל, בגרסה הפתוחה, כמובן. בשנה זו קיבלה המכונית - כחלק ממגמה כוללת של היצרן והקונצרן - גוף ארוך, רחב ונמוך יותר, ומנוע מחוזק - V8 בנפח 5.4 ל' המפיק 230 כ"ס. בררו כמה הפיקה בשנים הללו מכונית אירופאית ממוצעת כדי להבין עד כמה הנתון הזה מופרך ביחס לתקופה.
זה היה תור הזהב של המכוניות האמריקאיות, בהן ניתן חופש מוחלט למעצבים וכמות האלמנטים המוזרים שמעטרים את המכונית יכול בטח למלא סדרת כתבות עיצוב, או לגרום התקף לב למעצב מהזרם המינימליסטי - הגריל הפעור מלפנים, הגבות הקטנות מעל הפנסים, פסי האורך, וכמובן, הסנפירים המתנוססים מאחור. השמאלי שבהם, אגב, מסתיר את פתח התדלוק. אם רוברט היה בחור קצת פחות נחמד, זו יכלה להיות מתיחה משעשעת מאוד בכל תחנת דלק...
אני מטפס אל הקאדילק בפעם הראשונה בערבו של היום הראשון של הראלי בארץ, אחרי שהצוות הטכני גומר לנקז ממערכת הדלק את המים בהם תודלקה בטעות - הזדמנות מעולה להעיף מבט בוחן ב–V8, שפשוט מתגמד בתוך תא המנוע האדיר. פשוט חלומו של כל מכונאי - המון חלל ריק מקיף את המנוע, מאפשר גישה קלה ופשוטה לכל חלק, הצינורות נמתחים בקווים כמעט ישרים, כשמלמעלה מפקד על הכל קרבורטור בקוטר של דלי, עם פילטר אוויר בהתאם.
צילום: ניצן אביבי
נסיעת לילה, עם גג פתוח בכבישי המדבר של ישראל, היא בחירה מעולה לדייט ראשון עם הקאדילק הזו. אין מה לעשות, כוכבים וחושך ובריזה קרירה מייפים את העולם תמיד, וכבישים ישרים ושטוחים הם בדיוק האיפור שצריכה הקאדילק הזו כדי להראות במיטבה. כי אם תתעקשו למדוד ולשפוט אותה במונחים מודרניים, הרי שהיא יצור מוזר במיוחד, כזה שלא תוכנן לפי שום הגיון סביר - למרות אורך של מעל חמישה מטרים, מרווח הברכיים מאחור מוגבל למדי, למשל; הביצועים חולמניים; המתלים רכים בצורה מגוחכת וקוטר ההיגוי מגביל פניות פרסה לכיכרות בלבד. אבל למרות הכל, כשאנו עושים את דרכנו על 100 קמ"ש בואכה מצפה רמון, היא מרגישה נכונה כל כך. המתלים הרכים מייצרים תחושת כרית נוצות ענקית - המכונית מנדנדת אותך ברכות, כאילו חזרת לעריסה, מגינה עליך מכל זעזוע או טלטול. המנוע הגדול מגרגר מעדנות בקצה תחום השמיעה, כאילו הוא נמצא ביבשת אחרת, והתיבה מתייצבת במהירות על ההילוך השלישי והגבוה, נותנת למומנט לעשות את העבודה. התוצאה הווקאלית מקבילה לרחש גלים רחוק - קצב כמעט אחיד, נמוך ומרגיע - כמעט ומרדים - וההרגשה היא שאפשר להמשיך ולעשות זאת לעד. אבל הנסיעה הלילית הקצרה גם מבהירה לי שאחיזת הכביש המפוקפקת מסתדרת נהדר עם אחיזת הצד הלא קיימת של הספסלים השטוחים - גם מלפנים וגם מאחור - שמקבלים תגבור מריפודי העור החלקלקים. כל רמז לעומס צד שולח אותי מצד לצד באופן קומי למדי אם לא הספקתי להיאחז מראש במשהו מוצק.
כך שבהזדמנות הראשונה למחרת אני נאחז בהגה גדל הקוטר. מאחוריו לא–ממש–מתחבא לוח שעונים מוכרם וענק (אני די משוכנע שהוא גדול יותר מהטלוויזיה הקודמת שלי), והיד הנשלחת מטה לכיוון המושב מגלה ג'ויסטיק זעיר, המכוון חשמלית את המושב (בעצם של כל הספסל - אופציה שהתווספה בשנת הייצור הזו). התגבור להגה - כמו גם מגבים לשמשה הקדמית - הם סטנדרט החל מהמודל הזה. גם תפעול הגג חשמלי, וכך גם תפעול החלונות, כמובן. הכל מאסיבי, גדול, ואם הוא לא עשוי מעור, אז הוא מכרום - ויש לי הרגשה שזה הדבר האמיתי. פלסטיק זה בטח לא.
במפתיע, הניהוג לא כזה נוראי - ההגה אפילו מרגיש ישיר יחסית לכמה כלי רכב מודרניים שיצא לי לנהוג בזמן האחרון. ישיר - אבל ארוך להחריד, כאילו המהנדסים עדיין לא הפנימו את נושא ההגברה. המון עבודת ידיים נדרשת בכל פניה עירונית, ורוברט מספר שחציית מעברי ההרים באלפים בדרך לישראל היתה סיוט אמיתי. בחלק מהמקרים הוא היה צריך לתמרן קדימה ואחורה רק כדי להשלים פניה. למרבה הפלא, לחיצה בריאה על הדוושה לא מפיקה תאוצה מרשימה - המנוע פשוט מטפס לאט מאוד בסל"ד, גם בסרק, בשל משקל הרכיבים הפנימיים. זה לא שחסר כוח, אבל מ–230 כוחות סוס ציפיתי ליותר, גם אם הם רתומים להמון ברזל וכרום.
נהיגה עירונית היא חוויה מפוקפקת למדי - אלא אם יש לך ניסיון רב עם משאיות (עד שיש כאן מכונית שתוכננה לאוחנה, הוא אינו בנמצא). בכל סיבוב ובכל תמרון בין מכוניות צריך לקחת באופן מודע את ההמון חרטום והמון זנב שמקיפים אותך. מזל שהבלמים חדים וחזקים...
אבל גם באור הבוהק של בוקר אילתי הקאדילק הזו שומרת על הקסם שקנה למכוניות אמריקאיות את המעמד המיוחד ההוא, שעדיין שורד אצל לא מעט נהגים. אתה מרגיש בה מלך הכביש, אדון על כל אשר סביבך. אתה מתנהל בקצב משלך, רגוע ונינוח - כנראה שלזה התכוון המפקד שלי בבה"ד 1 כשהטיף לנו ש"קצינים לא רצים!" (אתה מתכוון "קצינים ג'ובניקים לא רצים". העורך) - ושוכח בקלות צרות כמו פקקים או לוחות זמנים. כל כך לא שייך לעולם המודרני שטוף הפלאפונים והקישוריות, בו הטרדות לא עוזבות אותך לרגע. טיפול פסיכולוגי בעטיפה מוטורית.
