אוטוביאנקי A112 אבארט
בעוד המותג אבארט משלים שנה ראשונה בארץ, אוטוביאנקי A112 אבארט חוגגת יובל 40. המכונית שהכירה לישראל את השם אבארט – מילת קסם עבור כל נער מתבגר בשנות השבעים. כמעט כמו ה-205GTI בעשור שאחרי, היא הפכה פריט חובה בשכונות היוקרה, בימים שמכוניות ספורטיביות עוד נתפסו כמשהו אופנתי. ננסית שיכולה להגיע ל-160 קמ"ש נראתה אז דמיונית, בייחוד כאשר מחירה היה סביר והמיני קופר הייתה יקרה ונדירה. פגשתי בה לראשונה אצל השכן שקיבל אחת נוספת, אחרי שהראשונה סיימה את חייה באופן ברוטאלי. כשסיימתי צבא (זה כבר היה באמצע שנות השמונים) אצתי לרכוש אחת משומשת כזו. רק טופס הבדיקה, כצפוי מאיטלקית קרועה מהשנים האלה, הפריד בינינו.
בימים ההם עוד לא ידענו מי זה קארלו אבארט, שמכר לפיאט את הסדנה ואת סמל העקרב קצת לפני הצגת המכונית. אחרי נהיגה באבארט 500C הנאה (לחצו כאן למבחן), החלטתי לצלול להיסטוריה של המכונית שהציגה את המותג לקהל הישראלי.
זכרונות מאברט
צילום: מנהל
צעד היסטורי
סיפורה של אוטוביאנקי A112 אבארט מתחיל יותר מעשור לפני הצגתה, עם לידת המותג אוטוביאנקי ב-1955. מדובר היה בשיתוף פעולה מעניין בין החברות פירלי, פיאט וביאנקי, יצרנית אופניים ואופנועים ותיקה שבנתה גם מעט מכוניות לפני מלחמת העולם. עד מהרה התבסס מעמדה של אוטוביאנקי ככזו שבוחנת תפיסות חדשות עבור פיאט, מבלי לסכן את מעמדה של הענקית. ב-1962 היא הציגה את הסטלינה כדי לבחון את מרכב הפיברגלאס, אבל הפיתוח החשוב היה הפרימולה של 1964. זו הייתה המכונית הראשונה של קונצרן פיאט עם הנעה קדמית ומנוע רוחבי. כדי להבין את גודל השינוי צריך לזכור שעד אז צוידו הקטנות של פיאט במנוע והנעה אחורית (בגדולות המנוע היה מלפנים אך ההנעה מאחור).
דיאנטה גיאקוזה, המתכנן האגדי של פיאט שעמד מאחורי אגדות כמו ה-500 וה-600, התלהב כמו רבים מהתפיסה שהציגה המיני ואחותה הגדולה ה-BMC1100 ורצה להביא אותה גם לפיאט, אך באופן זהיר. באותה תקופה יוצרו הקטנות הבריטיות ברישיון באיטליה על ידי אינוצ'נטי, ורתימת אוטוביאנקי לפרויקט נראתה כתשובה מצוינת.
מתפתחים
הפרימולה התפתחה ל-A111, המכונית הגדולה בהיסטוריה הקצרה של אוטוביאנקי וכמובן לפיאט 128 האגדית – מכונית ראשונה עם הנעה קדמית לקונצרן האיטלקי. הצעד הטבעי הבא היה לייצר תשובה למיני המודרנית: זו הייתה אוטוביאנקי A112, המכונית המצליחה בתולדות אוטוביאנקי, שהיוותה בסיס לפיאט 127 החשובה. היא הוצגה ב-1969 וחיה עד 1987.
זכרונות מאברט
צילום: מנהל
חולי הגה כמו האיטלקים לא יכלו כמובן להתאפק, ואצו להציג מענה גם לקופר. לצורך כך הם רתמו את אבארט, השם החדש שנרכש על ידיהם באותה תקופה. בדומה לג'ון קופר (אך עם השפעה פחות גדולה על עולם המירוצים) גם קארלו אבארט ניהל סדנת מירוצים מצליחה ועסק בשיפור מכוניות עממיות (כמו פיאט 500 ו-600).
וכך נולדה ב-1971 ה-A112 אבארט. המנוע המקורי בנפח 903 סמ"ק, צמח ל-982 סמ"ק וקיבל מאייד כפול. ההספק קפץ ל-58 כ"ס לעומת 44 במקור והמהירות המרבית עלתה מ-130 ל-150 קמ"ש. תוספות מקובלות כמו סבכה חדשה, חישוקים נאים ומכסה מנוע שחור הבדילו אותה מהאחות הרגילה, ותא הנוסעים קיבל הגה ומושבי ספורט ושפע מחוונים.
במקביל להצגת הדור השלישי ל-A112, נחשפה ב-1975 גם גרסת 70 כ"ס, עם מנוע שגדל ל-1,050 סמ"ק. זו כבר הייתה האבארט שהכרנו בארץ והמנוע הגיע שנתיים אחרי גם ל-127 ספורט. המהירות המרבית הגיעה ל-160 קמ"ש וההאצה למאה ארכה 12 שניות. ייצור גרסת ה-982 סמ"ק נמשך עד 1976, אך גרסת ה-70 כ"ס הפכה לאבארט הקלאסית, הזכורה והמצליחה. באותה שנה סופחה אוטוביאנקי ללנצ'יה, מהלך שהחל את תהליך בליעתה במותג היוקרתי.
קצת מספרים
כיום, כאשר 70 כ"ס נשמעים מועטים גם עבור פיקנטו, קשה להבין איך זה מתקשר עם ספורט. אבל התשובה פשוטה וקשורה לכך שהאבארט הייתה קלילה וזעירה במושגים שלנו. אם ה-500 החדשה נראית ננסית, קחו בחשבון שהיא גדולה משמעותית מהאוטוביאנקי: עם 323 ס"מ ה-A112 הייתה קצרה ב-43 ס"מ מאבארט 500 של ימינו, צרה ב-15 ס"מ (148 ס"מ) ועם 126 ס"מ גם נמוכה ב-23 ס"מ. בסיס הגלגלים היה באורך של 204 ס"מ לעומת 230 ס"מ כיום. האבארט ההיא שקלה רק 700 ק"ג לעומת 1,035 ק"ג כיום. ובכל זאת, עם דפנות צרות ומינימום שטחי מעיכה היא יכלה להסיע שלושה מאחור (בתנאי שלא אכלו יותר מדי פסטה) לעומת שניים כיום.
דורות
משפחת אוטוביאנקי A112 בכלל והאבארט בפרט המשיכו להתפתח, וב-1977 הוצג הדור הרביעי. האבארט איבדה את מכסה המנוע השחור אבל קיבלה כונס אוויר אימתני במרכזו. אז גם הוצגה גרסת ה-E המהודרת עם מנוע מחוזק (965 סמ"ק, 48 כ"ס) כדי למלא את הפער שבין הדגם הרגיל לאבארט. זמן קצר אחרי כן, ב-1979, הוצג הדור החמישי: ה-E הפכה ל-Elite, וקיבלה כמו האבארט תיבת חמישה הילוכים. כן נוספה גרסת ג'וניור צעירה, והפנים שודרג עם תחושה מהודרת יותר. אבל השינוי הגדול יותר שעברה המכונית היה בהופעה החיצונית, כאשר כל משפחת הביאנקי קיבלה, בהתאם לרוח שנות השמונים הקרבות, חצאיות ומגיני כנפיים מפלסטיק שחור, שהגיע גם לחלק האחורי וגם לסבכה החדשה.
ה-A112 עברה שיפורים תכופים וב-1982 הגיע הדור השישי. המהירות המרבית באבארט ירדה משום מה ל-155 קמ"ש למרות שלא נרשמה עלייה במשקל. כל המשפחה עברה מקצה שיפורים נוסף ב-1984 עם פגוש אחורי חדש שהכיל כעת את לוחית הרישוי. בין הפנסים מוקם ברוח התקופה פלסטיק אדום עם השם אבארט. ב-1985, עם הצגת ה-Y10, החל תהליך גסיסת ה-A112, כאשר ייצור הגרסאות הבכירות (אבארט ועלית) הופסק. המיני האיטלקיה, ששווקה לעיתים גם תחת השם לנצ'יה, המשיכה בגרסאות הבסיס עד ינואר 1987. עם ה-Y10 אוטוביאנקי הפכה חלק ברור מלנצ'יה, עד שנעלמה לחלוטין.